מסעות יוון | בעקבות הקהילות היהודיות | אריה דרזי | מסע סובב יוון – 2009

מסע סובב יוון – 2009

 

בחודש אוגוסט 2009, התקיימה ביד ושם העצרת השנתית לזכר קורבנות השואה, מבני רודוס וקוס. בעצרת נשאתי דברים על משלחות הנוער בראשן יצאתי, לקהילות יוון, וכן אודות פועלי בשיפוץ בתי העלמין ברודוס וקוס. ברור שחשוב היה להזכיר גם את קיומם של חיים יהודיים בקהילות יוון הקטנות. לאחר הטכס ניגשה אלי אישה כבת שבעים לערך, ניצולת שואה מקהילת קומוטיני שבצפון יוון, והודתה לי על שהזכרתי גם את קהילות יוון הקטנות, ולא רק סאלוניקי. שאלה אותי אם שמעתי על קומוטיני, ועניתי שכן. הייתי לפני מסע נוסף לשיקום אנדרטת הזיכרון ברודוס. במהלך המסע לרודוס חשתי דחף עז לצאת למסע סובב יוון הכולל ביקור בכל אותם מקומות בהן חיו יהודיים בעבר, עד השמדתן בידי הצורר הנאצי. חזרתי מרודוס בתחילת ספטמבר ומייד התחלתי להתארגן לנסיעה. את שמן של קהילות יוון כבר הכרתי קודם, למעלה מ -30 ערים ועיירות בהן התקיימו בעבר חיים יהודיים. ידעתי שכיום בחלקן הגדול כבר לא חיים יהודים. יצרתי קשר עם מספר חברים ביוון, והודעתי כי אשהה כשבועיים ביוון, ואסייר לאורכה ולרוחבה, ואשמח לפגוש אותם. כבר באמצע ספטמבר 2009, עליתי יחד עם רעייתי בתיה, על מטוס בדרכי ליוון, למסע בן 10 ימים.

נחתנו באתונה, בשעות הבוקר. לקחתי בשדה התעופה את הרכב השכור שהזמנתי מבעוד מועד, ושמנו את פעמינו לחאלקידה (חאלקיס), היעד הראשון בדרכי צפונה. חשוב היה לי להגיע לבית הכנסת, בית הקהילה ובית העלמין. אך חשוב מכל היה להגיע לאנדרטה לזיכרו של הגיבור יהודי –יווני, בן חאלקיס שנהרג בקרב מול האיטלקים בשנת 1940, קולונל מרדכי פריזיס. נסענו ברחובות הצרים והצפופים של חאלקיס, השוכנת בכניסה לגדול שבאיי יוון, האי אויה, תוך שאנו מנסים להגיע, תחילה לרחוב Kotsou , בו שוכן בית הכנסת, ובית הקהילה היהודית. די בקלות מצאתי את המקום לפי מגיני הדוד שעל דלתות הברזל. המקום היה סגור, ולדברי האנשים בחנויות הסמוכות, המקום סגור באופן כמעט קבוע, ואין להם מידע היכן ניתן למצוא מישהו מיהודי המקום. המשכנו לבית העלמין היהודי, השוכן ברחוב Messapion . המקום היה מגודר וסגור, אך כתמיד מצאתי דרך להכנס פנימה. הקברים במקום שופצו לפני מספר שנים על ידי הארגון היהודי בארה"ב ISJM, אך נראה כי לא יזיק כאן שיפוץ נוסף וניקיון. משם המשכנו לכיכר המרכזית של חאלקיס, כיכר הסמוכה לגשר הישן המחבר את האי אוויה ליבשת. בלב הכיכר במקום המרכזי ביותר ניצבת אנדרטה לזיכרו של קולונל מרדכי פריזיס, הגיבור היווני, בן חאלקיס, שנפל בקרב, תוך שהוא בולם עם כוחותיו, את ניסיון הפלישה האיטלקית ליוון במלחמת העןלם השנייה. פסלו עומד ומשקיף על הגשר והמים הזורמים תחתיו. חשתי תחושת תסכול נוראית. מדינת ישראל המנציחה את זיכרון הגבורה, יחד עם זכר השואה, לא השכילה להנציח או להזכיר את קולונל פריזיס, שעמד בעוז עם גדודו, ולחם מול כוחות איטליה, גרורתה של גרמניה, והדף אותם. רק בזכות היוונים אנו עדים לגבורתו. מן הראוי שגם בישראל תמצא דרך להנציח את זיכרו, בין לוחמי החופש והגבורה. הגשם שהחל לטפטף, דחק בנו להמשיך בדרכנו צפונה לוולוס, שם המתין לי חברי מאקיס מואיזיס. בשעת צהריים עליתי על כביש E75 בדרכי לוולוס. הגשם המשיך לרדת ללא הפסק. בסביבות השעה 17:00 הגענו לוולוס, מאקיס כבר המתין לי בתחנה המרכזית. עד מהירה שמנו פעמינו לבית הקהילה הסמוך לבית הכנסת. שמחתי לראות כי מר רפאל פריזיס, הבקיא בהסטוריה של וולוס ושל יתר קהילות יוון, נמצא אף הוא במקום. לאחר שיחת הכרות יצאנו יחד עם מאקיס ורפאל לסיור בעיר, בעקבות החיים היהודיים בוולוס. רפאל יליד וולוס, אשר ברח להרים בזמן המלחמה, מכיר כל פינה בעיר. תחילה יצאנו לאתר הזיכרון לשואת יהודי וולוס. מציבה הממוקמת במרכז העיר, ועליה הכתובת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". משם המשכנו למקום ריכוז יהודי וולוס, לפני שליחתם למחנות, לבית החרושת לטבק, ולבית העלמין היהודי. בית העלמין שמור ומטופח. השכילו ראשי הקהילה היהודית במקום, לשכן במבנה בתוך בית העלמין תושב מקומי שתמורת המגורים במקום וכלכלה, מטפל בבית העלמין ודואג לניקיונו.

עברנו בין המציבות, הכתובות רובן בעברית, וניתן היה ללמוד מהן רבות על החיים היהודיים העשירים שהיו כאן בעבר. חזרנו לבית הקהילה, ביקרנו בבית הכנסת המפואר שבמקום, ולעת ערב התחלנו בנסיעה לכיוון קטריני, אל בית המלון השוכן בסמוך לעיר, על רצועת חוף הים הארוכה והיפה מאין כמוה של olympiaki akti. הגענו אל המלון בשעת לילה מאוחרת, וכל שנותר לנו היה ללכת לישון. הגשם הטורדני המשיך לרדת כל הלילה. חשבנו שמזג האויר יהיה חם יותר באמצע חודש ספטמבר, אך התברר שטעינו. לא נערכנו גם עם בגדי חורף מתאימים, ונראה היה שנאלץ לרכוש בגדים חמים נוספים בדרך. בבוקרו של היום השני למסענו, לאחר ארוחת בוקר קלה, יצאנו לכוון צפון מערב יוון, שכתחנתנו הראשונה היא העיר קבאלה. בתקופה האחרונה שוחחתי רבות עם מר ז'ק כהן מהעיר דראמה, המחזיק בידיו את מפתחות בתי העלמין היהודיים בקבאלה ובדראמה. מיד עם צאתנו לדרך שבתי והתקשרתי אליו, בכוונתי היה לאסוף אותו בדראמה ולאחר מכן לנסוע יחד לקבאלה המרוחקת כ -60 ק"מ ממקום מגוריו. למרות מזג האויר החורפי, בקש ז'ק שנפגש בקבאלה, ותאמנו נקודת מפגש. הנסיעה מקטריני לקבאלה, על פני קרוב ל – 300 הק"מ המפרידים ביניהן, ארכה זמן רב מהמתוכנן, עקב הגשם השוטף ותנאי הראות המוגבלים בחלק מהדרך. נסענו בדרכנו לכיוון סאלוניקי, חלפנו על פניה, והמשכנו לכיוון חאלקידיקי. למרות רצוננו לבקר בחאלקידיקי, חלפנו על פניה והמשכנו לקבאלה, עקב קוצר הזמן. בסביבות השעה 12 בצהריים הגענו לקבאלה. ז'ק המתין לנו במקום המתוכנן, מסתתר מעט מפני הגשם. ברכנו איש את רעהו לשלום, נכנסנו לרכב והמשכנו את נסיעתנו לכיוון בית העלמין היהודי. למרות מזג האויר הסגרירי, ניתן היה לראות את יופיה של העיר. אמת מים עתיקה חוצה אותה במרכזה, ופעילות מרובה ניכרה באזור הטיילת הסמוכה לים, המליאה במסעדות ובתי קפה. לאחר נסיעה של מספר דקות עצרנו בפתחו של בית העלמין היהודי. ז'ק פתח את השער, בעזרת המפתח שבידו, ונכנסנו לבית העלמין. כל המציבות הקרובות יותר לשער הכניסה, היו שמורות. כאן גם מצויה היתה חלקת הקבר של משפחת צ'ימינו, מראשי הקהילה היהודית בקבאלה, ובחלקה זאת נחה גם רעייתו של ז'ק, פלורה ז"ל למשפחת צ'ימינו.

ככל שנכנסנו פנימה לתוך בית העלמין, הלכו המציבות והפכו לישנות יותר. לכלוך רב, מרביתו מעצי המחט הנטועים במספר רב במקום, כיסה את הקברים. בחלק מהקברים כבר לא ניתן היה לקרוא את הכתוב. המציבות ידעו לספר את עברה המפואר של קהילת קבאלה, לאורך מאות בשנים. חלקה קטנה יוחדה להנצחת שואת יהודי קבאלה. אנדרטת זיכרון לנרצחים במחנות המוות, הוקמה כאן ועליה כתובת ביוונית, לזיכרון עד של הניספים. נראה כי נדרשת עבודה מרובה לשיקומו של בית העלמין וניקיונו. לדבריו של ז'ק, נדרש סכום כסף גדול לעבודה מסוג זה, ואין ממי לקחת. כבר אין יהודים בקבאלה. עוד חזר והדגיש, כי אחרי מותו, כבר לא יהיה מי שיפתח את המקום למבקרים. עצוב היה לשמוע זאת, אך אין ספק שכך לצערנו הם פני הדברים. הגשם והקור לא איפשרו את המשך השהייה במקום. יצאנו בדרכנו חזרה לרכב, בדרכנו חזרה העירה. ז'ק התנצל כי עליו להתעכב במקום וכי לא ימשיך איתנו לכיוון דראמה. נפרדתי ממנו, כשאני שב ומודה לו על המאמץ והטירחה הרבה, תוך שאני נותן לו כהוקרה דיסק משירי הלאדינו של הזמרת בטי קליין. נפרדנו לדרכנו, והמשכתי בדרכי לכיוון צפון, אל העיר דראמה. ז'ק סיפר לי כי כאן יש שני בתי עלמין יהודיים ברחוב Dimosthenous וברחוב Dimitras. בעזרת ה GPS ניתן להגיע כיום בקלות יחסית לכל מקום. הגענו ליעדנו בדראמה, אך מזג האוויר היקשה מאוד על הנסיעה. תוך כדי נסיעה איטית ראינו את החומה המקיפה את בתי העלמין, אך לא נכנסנו פנימה, עקב הגשם השוטף שירד, ולאור קוצר הזמן. מאחר וכבר הגענו לשעות אחר הצהריים המאוחרות, ובכוונתנו היה להספיק להגיע , ולו גם לזמן קצר גם לקסאנטי, קומוטיני, אלכסנדרופוליס, ודידימוטיכו, החלטנו למהר ולצאת לדרך. עצרנו במסעדה ביציאה מהעיר. ולאחר שסעדנו את ליבנו במרק חם וממולאים, המשכנו בדרכנו כשהיעד הקרוב הוא קסאנטי. הדרך לא היתה קלה משום שהמסלול עבר בדרך הררית ומפותלת. כשהגענו לעיר ברור היה שאצטרך לשאול בtourist information היכן נמצא בית העלמין היהודי ואם יש עדות נוספת למונומנטים יהודיים במקום. כל שהצלחתי להגיע אליו היה בית העלמין היהודי, העומד בשיממונו וחורבנו. נראה כי הבתים המקיפים אותו, יפלשו יום אחד לתוכו ולא יישאר לו זכר. בלית ברירה ובלחץ הזמן המשכנו את דרכנו אל קומוטיני הנמצאת כ -50 ק"מ מכאן. היה ברור לי כי לא נותר זכר כאן לחיים היהודיים שהיו לפני מלחמת העולם השנייה. רק אנדרטת זיכרון לקורבנות השואה, הכתובה יוונית ועברית. לא ברורה היתה לי הכתובת העברית עליה ולשונה " ידיד נאמן מכסה מוצק ".

מאוד הצטערתי שאין איתי מישהו מיהודי המקום החיים בארץ. אין לי ספק שאילו הצטרף אלי למסע אחד מניצולי השואה יליד אחת הערים באזור, הכל היה נראה אחרת. הייתי שומע את סיפורי המקום, והיתה לי יד מסייעת בלבירינט המקומות והזמנים אליו נקלענו. כבר לא היה לנו ספק כי לא נגיע אל אלכסנדרופוליס ואל דידימוטיכו כפי שקיוויתי. החשיכה שכבר שררה מסביב חייבה אותנו לשים פעמינו חזרה לקטריני . יום קשה חיכה לנו גם למחרת לפי התוכנית שקבענו לעצמנו. שעות רבות ארכה הדרך חזרה. עצרנו להתרעננות בסאלוניקי, ורק בשעות הקטנות של הלילה הגענו מותשים לחלוטין אל בית המלון בקטריני. ידענו שכבר בעוד כ – 5 שעות נהיה שוב בדרכים. למחרת, בבוקרו של היום השלישי למסע, גררנו את עצמנו בקושי מהמיטות , אכלנו ארוחת בוקר קלה ויצאנו בדרכנו ללאריסה, טריקלה, קרדיצה ויאנינה. הגענו ללאריסה, בסביבות השעה 9 בבוקר, עלינו לבית הקהילה היהודית הנמצא ברחוב kentavron והמתנו שם לאלינה מואיזיס, קרובתו של מאקיס.שמחנו על יום השמש לו זכינו, לאחר יומיים גשומים. לאחר מספר דקות היא הופיעה. מתוכנן היה שהיא תלווה אותנו בסיור באתרים היהודיים בעיר. התחלנו את הסיור באנדרטת הזיכרון לשואת יהודי לאריסה הממוקמת בכיכר שממול בית הקהילה. עמדנו שם דוממים מספר דקות, והמשכנו את הסיור אל בית הכנסת הנמצא סמוך לבית הקהילה. בסמוך לבית הכנסת נמצא גם בית הספר היהודי. המדובר במבנה המכיל מספר קטן של כיתות וכ- 20 תלמידים בגילאי בית ספר יסודי. סיירנו בבית הספר ואחר כך נכנסנו לבית הכנסת "עץ חיים". בית הכנסת הינו מרשים ביופיו עם עמודי השיש הגבוהים. נראה כי קיימת פעילות עניפה בבית הכנסת, המסודר והנקי. לאחר ששמענו הסבר על החיים היהודיים כיום בלאריסה, נכנסנו למרכז הקהילתי הסמוך לבית הכנסת, להתרעננות קלה של שתייה וכיבוד קל. כאן מתקיימת מידי שבת קבלת שבת, לאחר התפילה, וכן פעילויות חברתיות שמקיימת הקהילה עבור הילדים ובני הקהילה היהודית. נראה כי הכלת כל החיים היהודיים במתחם אחד נותנת תחושה של הגנה.משם נסענו אל בית העלמין היהודי. בדומה לבתי העלמין בכל המקומות, גם כאן היה בית העלמין מוקף חומה. בסמוך לשער הכניסה היתה החלקה החדשה מתוחזקת היטב ונקייה, אולם ככל שהעמקנו ונכנסנו פנימה, גילינו קברים ישנים יותר. בסמוך לקיר הפנימי , נתגלתה חלקה עתיקה. מרבית הקברים כבר שקעו באדמה, או התפרקו. בחלק ניכר כבר אי אפשר היה לזהות את הכתוב. נראה כי יהיה צורך לשחזר את המקום בעזרת חומר ארכיוני על מנת לדעת מי קבור במקום. אין ספק שהמקום צופן בחובו היסטוריה של מאות שנים. הודיתי לאלינה על הזמן ועל המידע הרב שמסרה לנו אודות קהילת לאריסה, ומשהענקתי לנו כתודה את קובץ שירי הלאדינו של הזמרת בטי קליין, אורו עיניה, והיא סיפרה לנו בהתרגשות על קונצרט של בטי קליין באתונה, בו נכחה. הודיתי שוב, נפרדנו מאלינה, והתחלנו בנסיעה לכיוון טריקלה, שם המתין לנו מר אובדיאס, מבין היהודים הבודדים שנותרו בעיר. הנסיעה ארכה כשעה, נסענו בתוך העיר בין הרחובות בהתאם להנחיות שקיבלנו. חנינו בקרבת מקום, כשבכוונתנו להגיע לבית הכנסת שברחוב athanassiou diakou. משום מה התקשינו למצוא את המקום. ניגשתי אל אדם כבן 50, אשר קשר את אופניו לעמוד, ובנימוס שאלתי אם ידוע לו היכן בית הכנסת בסביבה. הוא הביט עליי בתדהמה ושאל אותי מהיכן אני, מישראל השבתי. לדבריו הוא מורה באחד מבתי הספר בעיר, ומזה תקופה ארוכה הוא מנסה למצוא את הכנסת פתוח, אך הוא תמיד סגור. במסגרת השיעורים שהוא מעביר, מאוד רצה להביא את תלמידיו לבית הכנסת אך לא מצא דרך לתאם זאת, או למצוא את המקום פתוח. הוא שאל אותי אם אני בטוח שהמקום פתוח כעת, הסברתי שכן ושממתינים לי שם. הוא לווה אותי עד למקום. נראה היה שעברתי במקום מספר פעמים, אך הדבר היחיד שמעיד על המקום היה מגן דוד בתחתית דלת הברזל שבכניסה לחצר. בית הכנסת שוכן מעבר לחצר הפנימית, כך שאיננו נראה מהרחוב. בכניסה לבית הכנסת חיכו לנו מר אובדיאס יחד עם הנכד של אחותו. הנכד הגיע כדי לתרגם לנו, מאחר ואובדיאס איננו דובר אנגלית. הגבר שליווה אותנו הציג את עצמו, ושוחח ביוונית עם אודיאס. הנכד הסביר לנו אודות בית הכנסת. המדובר בבית כנסת עתיק מלפני כ -300 שנה. אף הוא מעוטר בעמודי שיש התומכים את תקרתו. ארון הקודש ניצב בקיר המערבי ולצידו סמל מדינת ישראל ולוחות שיש עליהם חקוקים שמות התורמים.

בית הכנסת איננו פעיל, לא ניתן למצוא בטריקלה מניין לתפילה. לעיתים מגיעים בחגים מספר יהודים מלאריסה על מנת לקיים תפילה במקום. בית הכנסת איננו גדול, הוא שמור ונקי, למרות שאין קהילה יהודית במקום. לאחר סיור במקום, וקבלת הסברים נוספים, נעל אובדיאס את בית הכנסת ויחד עם הנכד, יצאנו לכיוון בית העלמין. הודיתי לאותו אדם שהנחה אותי בדרך, ואף הוא הודה לי על כך שזכה לבקר במקום, ולקח את מספר הטלפון של אובדיאס, לצורך תיאומים עתידיים. נכנסנו לרכב, ונסעתי ברחובות העיר בהתאם להנחיות שקיבלתי ממארחיי. בדרך הציגו לפני מבנה, והסבירו שכאן יש מרכז קהילתי יהודי, שעל פי רוב איננו פעיל. המשכנו את דרכנו לכיוון היציאה מהעיר. בנקודה מסויימת נתבקשתי להאט, ובאחד העיקולים ירדתי מהכביש, אל דרך צדדית שהצמחיה כבר מכסה את חלקה, והמגיעה עד לפתח בית העלמין היהודי. כאן בית העלמין היה שונה מיתר המקומות, שער ברזל גדול חסם את הכניסה ומעל התנוסס לוח שיש גדול ועליו כתובת ביוונית ועברית "בית הקברות תריקלה". בית הקברות שכן על גבעה, ושטחו השתרע על פני שטח רב. נראה היה כי בעבר אפשר היה לנוע ברכב מסביב, אך כעת משהמקום ננטש, הצמחיה מכסה הכל. על פי ההסברים שקיבלתי, בשנת 1971, שופץ מעט המקום, ביוזמתו של מר סולומון ונוזיו, ונבנה שער הכניסה החדש. המקום נראה נטוש ומוזנח. לפני מספר שנים נעשתה כאן עבודה לשיחזור הקברים, הם מוספרו, ונערך רישום מחודש לגבי הקבורים במקום. כשהבחנתי במספר מציבות שנופצו, שאלתי לפשר הדבר. הוסבר לי כי מידי פעם נכנסים לכאן נערים אנטישמים וגורמים להרס. לאחר מכן במחשבה שנייה נאמר לי כי הם עושים זאת גם במקומות אחרים ולא רק בבית העלמין היהודי. נראה היה כי חששו להציג כאן את האמת לגבי פגיעה ברכוש היהודי ובסמליו, וזאת משום שגם על שער הכניסה לבית הכנסת, צוייר X גדול על מגן הדוד. שבנו בנסיעה לעיר, תוך שאני מנסה לברר אם ידוע להם על מונומנטים או אתרים יהודיים בעיר הסמוכה קרדיצה, נאמר לי שלא ידוע להם לגבי זה. נפרדנו לשלום ממר אובדיאס ונכדו, הודינו להם על הסיור המעניין, ויצאנו לכיוון קרדיצה המרוחקת כדי חצי שעת נסיעה מטריקלה. סיירנו בעיר, על מנת לנסות ולהכיר לפחות את המקום בו חיה קהילה יהודית, קטנה אמנם, במשך שנים רבות, עד בוא הצורר הנאצי. לאחר סיור קצר, המשכנו בדרכנו לעבר יאנינה המרוחקת כ – שעתיים וחצי נסיעה. ברור היה לנו שבדרכנו ליאנינה, נעצור כמובן בקלמבקה ובמנזרי מטאורה. טיילנו להנאתנו בעיר, כשמעלינו נישאים סלעי הבזלת השחורים שבראשם המנזרים. לאחר ארוחת צהריים באחת המסעדות, התחלנו לטפס במעלה הכביש אל המנזרים. המראה הנשקף מלמעלה מדהים. בפעם הזאת לא ביקרנו במנזרים, כפי שעשיתי בביקורים קודמים, וזאת מקוצר הזמן. עלינו היה עוד להספיק ולהגיע ליאנינה, המרוחקת כ – 100 ק"מ נוספים מערבה. הדרך ליאנינה קשה. הנסיעה הינה בהרים והדרך מתפתלת ומתארכת. הגענו לאחר נסיעה של כשעה וחצי. למזלנו התנועה בדרך היתה דלילה באופן יחסי, דבר שהקל על הנסיעה. כבר בחלקה הסופי של הנסיעה, נשקף לרגליך האגם ובמרכזו האי. כשנכנסנו לעיר, יצרתי קשר עם ניקולאס שהמתין לנו. דודתו של ניקולאס מתגוררת בישראל והיא שקישרה בינינו. קבענו נקודת מפגש, וה –GPS הוביל אותו במדוייק למקום. שמחתי להכיר את ניקולאס אישית. לאחר שיחה קצרה, נסענו לכיוון בית הכנסת והרובע היהודי. מרכז הקהילה היהודית ממוקם לא רחוק ברחוב Yossef Eliya הנקרא על שם המשורר היהודי – יווני. הביקור בבית הכנסת הזכיר את שאר בתי הכנסת ביוון. התיבה במרכזו מול ארון הקודש, ועמודי השיש התומכים את התקרה הגבוהה. קיבלנו הסבר על חיי הקהילה היהודית בעיר. שמחנו על כך שקיימת קהילה יהודית ושעדיין מתקיימים חיים יהודיים בעיר.

היעד הבא היה בית העלמין היהודי.בפתחו שער עץ חום ועליו סמל מגן הדוד. קשה היה לערוך סיור במקום נוכח החשיכה שכבר ירדה. הבנתי שדחסתי יותר מידי ליום אחד, וכי כדאי היה לתכנן לינה במקום במקום לנסוע חזרה לקטריני. מאחר ואת היום שלמחרת תכננו לבלות בסלוניקי, היינו חייבים לחזור עוד באותו הלילה לקטריני. סיירנו מעט בעיר העתיקה, ברובע היהודי, ולאורך החומות, ישבנו לאכול ולשתות באחת הטברנות, נפרדנו מניקולאס, והתחלנו בנסיעה ארוכה ארוכה חזרה לקטריני, אורכה כ -350 ק"מ. אין לכם מושג מה היתה רבה שמחתי, באותם רגעים שראיתי באור המכונית את השילוט קטריני בצידי הדרך. החנינו את רכבנו בסמוך למלון ב olimpiaki akti, עלינו לחדרנו, ותוך זמן קצר נרדמנו. בוקרו של היום הרביעי לשהותנו ביוון, יום שישי בשבוע, תכננו לשהות כל היום בסאלוניקי, וכן להשתתף בתפילת ערב שבת בבית הכנסת. באופן יחסי, קמנו מאוחר יותר הבוקר, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרכנו. תוך כשעה על הדרך המהירה, כבר היינו בכניסה לסאלוניקי. החניתי את הרכב באחד ממגרשי החנייה הפזורים, קרוב לשדירת אריסטוטלס, ויצאנו לסיור רגלי בעיר. הכרותי עם העיר סאלוניקי הינה טובה ומעמיקה. את ביקורי הראשון בעיר, ערכתי בשנת 2003, ומאז ביקרתי עוד מספר פעמים. בתוכניתנו היה לבקר בבית העלמין היהודי, ואנדרטת הזיכרון לשואה, וכן בבית הקהילה היהודית, במרכז הקהילתי, במוזיאון היהודי, בבית הספר היהודי, בית האבות, בית הכנסת מונסטיריון וכמובן לבקר בשוק מודיאנו, וכן במגדל הלבן. עם כניסת השבת, נתפלל בבית הכנסת הקטן הסמוך לבית הקהילה. תחילה ישבנו באחת הטברנות הסמוכות לשוק מודיאנו, לכוס קפה ומאפה. יום שמש היום וכדאי היה לנצלו.

לאחר סיור בשוק מודיאנו ורכישת מעט ביגוד חם, שחסר לנו, עשינו את דרכנו במורד שדירת אריסטוטלס, עד הטיילת לאורך המים. עצרנו ליד אנדרטת הזיכרון לניספים בשואה הממוקמת בסמוך לכיכר החירות (אלפטריאס), בה רוכזו ועונו אלפי גברים יהודיים, טרם שילוחם למחנות המוות. האנדרטה הבנויה בצורת שבעה קנים דמויי להבות, מנציחה הן את השואה והן את התקומה. בסמוך לכיכר, עלינו על אוטובוס שהוביל אותנו באיטיות לכיוון בית העירייה, ומשם עשינו דרכנו ברגל לבית העלמין היהודי. בית העלמין שמור ומטופח, וקיימת במקום נוכחות של אנשי ניקיון או שמירה הדואגים לפתוח את שער הכניסה מידי יום למעט בשבתות וחגים. סיירנו בין הקברים, תוך שימת לב להיסטוריה של הקהילה. בית העלמין שכן במקור בשטח עליו נבנתה האוניברסיטה מאוחר יותר. כחלק מההפליה שנבעה מחוקי הגזע, נדרשה הקהילה היהודית להעתיק את בית העלמין למקום החדש. מאוחר יותר התברר כי חלק גדול מהמציבות אף נלקחו לריצוף המדרכות. בסאלוניקי חיה הגדולה בקהילות יוון, "ירושלים דבלקן " היא כונתה, ובשבתות היו סגורים כל בתי העסק בעיר. מרביתה של הקהילה הושמדה במחנות המוות אושוויץ ובירקנאו. ליד אנדרטת הזיכרון לקורבנות השואה, הדלקנו נר ונשאתי תפילה לזיכרם של הנרצחים בידי הצורר הנאצי.

חזרנו העירה, ועשינו דרכנו אל בית הקהילה היהודית שברחוב Herakliou. תחילה שכן כאן בית הכנסת הקטן בלבד, אך לפני זמן מה הועבר למקום גם בית הקהילה והמרכז הקהילתי, אשר שכנו קודם ברחוב Tsimiski. למעלה פגשנו את נלי קאפון, המקבלת תמיד את פנינו בשמחה. שאלנו לגבי שעות הפתיחה של המוזיאון היהודי, ולאחר שנאמר לנו כי הוא פתוח מיהרנו למקום, הממוקם לא רחוק משם. המוזיאון מתאר את החיים היהודיים בסאלוניקי לאורך מאות בשנים, וכדאי לבקר בו. משם יצאנו לבית הספר היהודי. התקבלנו בברכה, כמידי פעם בפעם. במקום לומדים כ -20 ילדים בלבד, אך המקום שומר על צביונו. נפרדנו מהתלמידים והצוות ויצאנו לבקר בבית האבות היהודי. הקהילה היהודית במקום עדיין דואגת לבודדים בודדות וניצולות שואה, לקבל מסגרת טיפולית וסיעודית מסודרת. במקום גם בית כנסת קטן, המשמש לעיתים לתפילות. כבוד הרב אליהו שיטרית, רבה של הקהילה היהודית בסאלוניקי, המתין לנו כבר בבית הכנסת הגדול – מונסטיריון, השוכן ברחוב Sygrou. לפיכך, הזדרזנו לעזוב ולמהר אל בית הכנסת. המפגש עם הרב שיטרית, היה מרגש ביותר. היכרות רבת שנים בינינו, מאז ביקורי הראשון עם משלחת בני נוער, בשנת 2003. קשה לשכוח את ההקפות שערכנו אז בשמחת תורה, יחד עם בני הנוער.

בית הכנסת פתוח רק בראש השנה ובחתונות. הקהילה היהודית כיום קטנה, פחות מאלף איש, והאנטישמיות ביוון קיימת ובגדול. נפרדתי מכבוד הרב, הבטחתי לשוב ולפגוש אותו בבית הכנסת בערב. ארוחת צהריים אכלנו באחד מבתי הקפה הרבים הפזורים לאורכה של הטיילת. מכאן נשקף הנוף של המזח והים, ובקצה המגדל הלבן. בהמשך היום סיירנו לאורך הטיילת, עד לפסלו הרם ונישא של אלכסנדר מוקדון. שתי ספינות עדיין עגנו במקום להשיט תיירים החפצים לראות את סאלוניקי מהים. במשך היום אף עברנו דרך תחנת הרכבת. מכאן יצאו הטרנספורטים למחנות. שלט קטן התלוי על הקיר מזכיר את מה שהתרחש במקום בעת המלחמה. סיירנו גם בשכונה המתחדשת אשר היתה בעבר גטו הירש. אין כאן דבר המזכיר את קיומו של הגטו. לקראת השקיעה, כבר היינו עומדים בפתחו של בית הכנסת, לאחר שכבר הספקנו להתרענן ולהחליף בגדים. נראה שלתפילה הגיעו מרבית המטיילים הישראלים שנמצאו באותה עת בסאלוניקי. חווית התפילה של ערב שבת רוממה את רוחי. בתום התפילה ניגש אלי הרב שיטרית והודיעני חד משמעית שאנו אורחיו לסעודת ליל שבת, בביתו. הרבנית רחל הכינה כבר ואל לנו לסרב. כבוד גדול הוא לי להתארח בבית הרב. הקשר בינינו נשמר במהלך השנים גם סביב פועלי בשימור ושיקום בתי העלמין היהודיים ביוון. זוהי מצווה גדולה, הוא נוהג לומר.

עשינו את דרכנו ברחובות סאלוניקי, עד הגיענו לבית הרב, מהלך של מספר דקות. הקידוש, הסעודה ודברי הקודש שליוו את שיחתנו, היוו עבורנו את שיאו של הסיור. תחושת הקודש, שהפרידה מעט בין עיסוקינו במורשת קהילות יוון, בגולה, לבין השבת, המנוחה, והקדושה, העניקה לנו תחושת עונג והתעלות הנפש. נראה כי בהיותך בגולה מתעצמות תחושות הזהות היהודית והמסורת.בשעות הקטנות של הלילה, עזבנו את בית הרב, מודים לרב ולרעייתו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו. עשינו את דרכנו חזרה לקטריני, אל המלון. את היומיים הבאים, החמישי והשישי למסענו, ימים שבת וראשון, הקדשנו למנוחה וסיור בסביבה הקרובה. טיילנו בקטריני, ולאורך החוף של olimpiaki akti, בתי קפה, טברנות בעיר ובעיקר מנוחה. ביום השביעי למסענו, עזבנו את קטריני ועשינו את דרכנו חזרה לאתונה. בדרכנו חזרה הבטחנו לעצמנו לעצור במספר מקומות, אשר מפאת קוצר הזמן, לא הספקנו לבקר בהם במהלך נסיעותינו. מקום ראשון היה כ -40 ק"מ דרומית לקטריני. על צוק המשקיף מעל הים ישנה מצודה צלבנית שנשתמרה בשלמותה. המבנה יפהפה והנוף הנשקף מלמעלה חושף קילומטרים רבים של קו החוף. משם עשינו את דרכנו לכיוון ואלי טמפי, עמק מרהיב ביופיו ועשיר במחייה ומים. במקום נערכו קרבות קשים בין צבא יוון לגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. במקום קיימת אנדרטה לזכר הלוחמים היוונים שנהרגו בקרב. חצינו גשר מעל הנחל הזורם במקום. המשכנו את דרכנו לכיוון אולימפוס. מזג האויר הגשום והסגרירי הסתיר את חלקו העליון של ההר, שכוסה בעננים. הסתפקנו בסיור רגלי בעיירה ליטוחורו שלמרגלותיו. נהנינו לשבת באחת הטברנות המקומיות, יחד עם זקני הכפר, וללגום באיטיות פראפה, קפה קר. המשכנו את דרכנו חזרה לאוטוסדרדה, לכיוון אתונה.

ככל שהדרמנו, הלך מזג האוויר והשתפר. בשעות אחה"צ, הגענו לאתונה. התמקמנו במלון סמוך לכיכר אומוניה. ויצאנו לחפש מקום לאכול. בסופו של טיול לאורך רחוב Athinas, והתעכבנו מעט בחנויות, עצרנו במסעדה לא רחוק מ Ministiraki והשוק ההומה שמסביב. מאחר וכבר החשיך, עשינו דרכנו ברגל חזרה למלון. מעניין היה לראות איך אתונה שינתה את פניה במהלך השנים. מאות עובדים זרים נמצאו בכל מקום, הרבה נרקומנים ואלכוהוליסטים שוטטו בכל מקום, ואפילו בכניסות לבתי מלון, נראו נרקומנים וזונות, בחיפושם אחרי כספם של התיירים. תחושה לא נעימה מלווה את ההולכים להנאתם ברחוב בשעות הלילה. למחרת בבוקר, היום השמיני לשהותנו ביוון, התחלנו את סיורנו, בהליכה רגלית לכיוון הפלאקה, על שלל הסמטאות והדוכנים הצבעוניים. המתנו לפתיחת המוזיאון היהודי ברחוב Nikis . המוזיאון מספר את סיפורן של קהילות יהדות יוון מתקופת חורבן הבית הראשון ועד ימינו. חלק מוקדש גם לחיים היהודיים תחת הכיבוש הנאצי. משם המשכנו לכיוון מטה הקהילה היהודית ובית הכנסת "בית שלום" ברחוב Melidoni. את סיורנו לאותו יום סיימנו בכיכר סינטגמה, בניין הפרלמנט וצפייה בחילופי המשמרות, בסמוך לאנדרטת החייל האלמוני. בערב חיפשנו מקום בילוי. מזמן לא ישבנו בטברנה אותנטית, עם זמרים ומוסיקה יוונית טובה, של התושבים המקומיים. נמסר לנו כי בשוק מיניסטיראקי, בבית בקומה שנייה ישנה טברנה מקומית. איתרנו את המקום בעזרת בחור מקומי, שליווה אותנו לשם. המקום היה קטן וצפוף, והכיל מספר רב של מקומיים. על במה קטנה ומוגבהת, ישבו נגנים ולידם זמר וזמרת. המוסיקה והשתייה נמשכו עד שעות הבוקר המוקדמות. ברחבה הקטנה שנועדה לרקדנים, עלו וירדו לסירוגין רקדנים ורקדניות, אשר רובם רקדו לבד לצלילי הרמבטיקו. זה היה מעין נחמה פורתא, להופעת מיטב אומני יוון לזיכרו של קזנג'ידיס, שהתקיימה באותה עת ביוון, אך לא ניתן היה למצוא כרטיסים למופע. חזרנו לחדר שבמלון, מעט לפני עלות השחר.

היום התשיעי , החל עבורנו משעות הצהריים ואילך. הניסיון לבקר בחיידרי, הנמצאת כ – 15 ק"מ צפונית מערבית לאתונה, לא צלח, מאחר ולא תאמנו זאת מראש. המקום ששימש בעבר מחנה ריכוז ליהודי יוון, לפני שנישלחו למחנות המוות, הוא כיום בסיס צבאי, לפיכך החלטנו למצות את היום האחרון בפיראוס. נהנינו ביום זה משמש חמימה, טיילנו באזור הנמל, בשוק המקומי ובתוך העיר. סעדנו את ליבנו בארוחת דגים עשירה. לעת ערב חזרנו למלון, להתארגן לטיסה ארצה למחרת. היום העשירי והאחרון לשהותנו ביוון, החל במסע קניות קטן, מעט מטעמים וקצת מזכרות למשפחה ולחברים, ואחר כך נסיעה לשדה התעופה, החזרת הרכב השכור, וטיסה הביתה. במהלך הטיסה לא עזבה אותי התחושה, כי אין ספור מונומנטים יהודיים, ובתי עלמין פזורים לאורכה ורוחבה של יוון. המקומות ברובם נטושים ומוזנחים. דרושות ידיים עובדות על מנת להשיב למקום את גאוותו. קטונתי כאדם אחד שאכפת לו, לעשות זאת לבדי.