מסעות יוון | בעקבות הקהילות היהודיות | אריה דרזי | המסע לקוס 2010

המסע לקוס 2010

מידי שנה, בתחילת חודש אוגוסט, מתקיימת האזכרה השנתית ליהודי רודוס וקוס, אשר ניספו במחנות המוות של הצורר הנאצי. העצרת מתקיימת באופן קבוע ביד ושם. קשר טוב נרקם ביני לבין מספר ניצולי שואה, ילידי רודוס וקוס החיים בישראל. במהלך העצרת, סיפרה לי גב' מתילדה פורת לבית מנשה, ילידת קוס, כי יתכן וקיימת כוונה למכור את שטח בית העלמין היהודי בקוס, לצורך בניית בית מלון. עוד הוסיפה וסיפרה כי אביה היה מאחרוני היהודים שנותרו באי אחרי המלחמה. בבית העלמין היהודי קבורים בני משפחתה שנפטרו לפני מלחמת העולם השנייה. כמו כן קבור במקום גם בן דודה מישל מנשה שנפטר לפני כ -15 שנה. זהו אסון גדול אם המקום ייהרס אמרה.

באותם רגעים גמלה בי ההחלטה כי המשלחת שאוציא השנה תהיה לאי קוס, ולא לוולוס כפי שתכננתי תחילה. יצרתי קשר עם הועד המרכזי של יהודי יוון, היושב באתונה, בקשתי לקבל מידע אודות בית העלמין היהודי באי קוס. המידע שנמסר לי היה כי המקום חרב, נטוש, ואין יהודים באי שיוכלו לסייע בנושא. הרבה לא ניתן יהיה לעשות שם. שוחחתי אף עם ידידתי הגב' כרמן כהן, מזכירת הקהילה היהודית ברודוס וקוס. אף לדבריה המצב במקום גרוע ולא ניתן לעשות הרבה.חשתי שיש למהר לפני שמשהו יקרה שם.

כבר בתחילת חודש ספטמבר 2010, יצאתי בראש קבוצה בת 5 אנשים לאי קוס, מצוייד בכלי עבודה וציוד נוסף. לא ידעתי מה המצב במקום ומה נוכל לעשות. הטיסה שמצאתי היתה לתאריכים 2-6/09/10. ימים חמישי עד שני, דבר המותיר לנו רק כיומיים לעבודה בהתחשב בכך שלא נעבוד בשבת. נחתנו ביום חמישי בצהריים, התמקמנו במלון, ויצאנו לסיור קצר לצורך התמצאות במקום. המידע שאספתי קודם לכן נתן לי כיוון כללי לגבי מיקומו של בית העלמין, והיה צורך לאתרו. בשעות אחה"צ המאוחרות קיבלתי טלפון מגב' כרמן כהן, אשר אמרה לי כי היא נמצאת בקוס, ומפתחות בית העלמין נמצאים בידה, וכי למחרת בבוקר, יום שישי, תפגוש אותנו ותיקח אותנו לבית העלמין.

למחרת בבוקר בשעה 08:30, כבר עמדנו בכניסה לבית העלמין היהודי. התברר כי בית העלמין משתרע על שטח גדול של כ -4 דונם. השטח נחלק ל -2, בית העלמין הישן ובית העלמין החדש. בתי העלמין מופרדים על ידי חומה גבוהה, ויש להם 2 כניסות נפרדות. בסיור בחלקה הישנה, ראינו שאף אחד מהקברים שהיו כאן בעבר, איננו עומד יותר על תילו. חלקי מציבות, שברובן קבורות מתחת לאדמה, הציצו ובלטו מעל האדמה. המקום עזוב ומוזנח, מכוסה בעשבייה גבוהה. מהמציבות שניקינו התברר כי מדובר בקברים בני מאות שנים. אלו שחשפנו היו בני מאתיים וחמישים שנים לפחות. הכתובות היו בעברית רהוטה, בשפת הקודש. דבר המלמד על קיומה של קהילה יהודית במקום לאורך מאות בשנים. את החלקה החדשה חנכו בתחילת המאה ה-20. הקברים במקום היו מתחילת המאה עד שנת 1944, עת גורשו 120 יהודי רודוס למחנה ההשמדה אושוויץ. למעט קברו של מישל מנשה, אשר חזר לאי אחרי המלחמה, מאפריקה, שם ניהל את עסקיו. מישל, בן דודה של מתילדה נפטר בשנת 1995 ונקבר במקום. אביה של מתילדה, משה מנשה, אחרון היהודים באי, הובא לקבורה בישראל. החלקה הישנה לא היתה נעולה, ואילו בחלקה החדשה, היה השער נעול. כרמן כהן ניסתה לפתוח את המנעול בעזרת מפתח שהיה בידה, אך המפתח לא התאים, למנעול החלוד שסגר על השער. החברה שאיתי, אליהו, יהונתן, רפאלי ומוראד, החלו לטפל בפריצת המנעול. תוך מספר דקות היה השער פתוח.

הזדעזענו מהמראה שנגלה לפנינו, עזובה, לכלוך, עשביה בגובה רב, כיסתה את האזור כולו. כאן נראו קברים פזורים סביב. נראה כי רעידת האדמה שפקדה את קוס בשנת 1933, גרמה לתזוזת הקברים. חלקם של הקברים נופצו במעשי ונדאליזם. עשרות בקבוקים, זוהמה ועשבים היו בכל השטח. נלוויתי לכרמן שצילמה את המקום, תוך שהיא מפגינה חוסר אמון ביכולתו של מישהו לשקם את המקום.לאחר שכרמן עזבה את המקום, התכנסנו כדי להחליט מה עושים. רצינו מאוד להפוך את המקום לראוי.

החלטנו לגשת לעבודה, ללא תכנון, ולהתחיל בעבודות ניקיון בית העלמין. הוצאנו מהרכב את כלי העבודה, והציוד שהבאנו איתנו. התפרסנו בשטח שהגדרנו, והתחלנו בעבודה. עבדנו כ – 6 שעות רצופות, מבלי לנוח. כשהסתכלתי על המקום מבחוץ, כבר התחלתי לראות את הקרקע הנקיה שמתחת לרגלינו. מזלנו שכל שטח בית העלמין מכוסה בעצים ומוצל, כך שהיתה לנו הגנה מפני השמש, בכל שעות היום. בסביבות השעה 16:00, יצאתי לחפש חנות לחומרי בניין, כדי לרכוש מנעול חדש לנעילת השער. למזלי היתה חנות במרחק הליכה קצרה מבית העלמין. רכשתי מנעול, נעלנו את בית העלמין ושמנו פעמינו לעבר בית המלון להתכונן לשבת. הצעירים יהונתן ואליהו שהצטרפו אלי למסע, הם מבני הקהילה הדתית – חרדית, לכן היתה חובה להתחשב בהם בקביעת לוח הזמנים.

את יום השבת בילינו בסיור רגלי לכיוון הנמל, ומנוחה. נפגשנו במוצאי שבת, על מנת לתכנן את המשך העבודה. החלטנו ששני חברה יתרכזו כעת בניקיון ושיפוץ הקברים, והיתר ימשיכו בניקיון המקום. יצאנו לסיור נוסף לכיוון הנמל. בעוברנו בית המסעדות הרבות הפזורות לאורך הדרך בואכה לנמל, הסב אליהו את תשומת ליבי לגבר שעמד בפתח מסעדה וקרא לנו. "שלום", ו"בבקשה" היו המילים השגורות בפיו. התקרבתי תעברו, הוא חייך ובנימוס הזמין אותנו להכנס פנימה. המסעדה נקראת "something else ". כשנכנסנו הציג את עצמו ואמר "שמי יאניס, וזוהי טולה אשתי ". הוא דיבר באנגלית ונראה כי רגיל לתקשר עם תיירים במקום. לדבריו שמע שדיברנו בעברית, והוא אוהב את ישראל ואת הישראלים. קירות המסעדה כוסו סביב בתמונות, בהן מצולמים בני נוער רבים שבקרו במקום, יחד עם דגל ישראל. הוזמנו לשתייה ולשיחה ידידותית עם בני הזוג. במהלך השיחה אמר לי שישמח אם בתום ימי הטיול שלנו, נבקרו ונסעד אצלו לפעמים. הסברתי לו את מטרת בואנו לאי וכי אנו עסוקים כל היום בשיקום בית העלמין, וכי כבר התחלנו בשיפוץ קברו של מישל מנשה, שאולי במקרה שמע עליו. יאניס קפץ ממקומו כנשוך נחש, ורץ אל הטלפון. הוא שוחח עם מישהו, ולאחר כדקה חזר, ואמר ויקטור עוד מעט יגיע, חכה לו. שניסיתי להבין מה קורה, סיפר לי כי ויקטור הוא חברו הקרוב וכי הוא בנו של מישל מנשה, וחי וגר באי. גם אחותו של ויקטור, קארן, מנהלת מסעדה בעיר העתיקה, וחיה באי אף היא.נזכרתי במה שסיפרה לי מתילדה פורת, ועל כך שמסרה לי את הטלפון של קארן. לפני יציאתי למסע, שוחחתי עם קארן, והבטחתי אף לבקרה בזמן שהותי, אך לא ידעתי שהגורל יזמן לי את יאניס, את ויקטור ואף את קארן יחדיו. כעשר דקות לאחר שיחתו הטלפונית של יאניס, הגיע למקום אדם מבוגר כבן 65 שנה, רכוב על גבי קטנוע. הוא מיהר להיכנס למסעדה, ולאחר שהחליף מספר משפטים עם יאניס, פנה אלי, לחץ את ידי והציג עצמו בפני, "נעים מאוד, ויקטור ". אמר. כבר היה מאוחר והחברה שאיתי פרשו למלון לישון. עבודה רבה ציפתה לנו למחרת בבוקר. ויקטור התעקש שאתלווה אליו לבית הקפה של קארן.

הגענו לשם, קארן קיבלה את פנינו. הצגתי את עצמי ואמרתי שכבר שוחחנו לפני שעזבתי את ישראל. התיישבנו ושוחחנו עד השעות הקטנות של הלילה. התרגשות עזה אחזה בהם כששמעו על העבודה, ושהגעתי מישראל לעשות את העבודה, וכי אני מממן לבד את המסע ואת העבודה, ללא סיוע מגורם חיצוני. למדתי להכיר את נושא הקהילה היהודית שהייתה בעבר באי, את הקשר עם שארית המשפחה החיה בישראל ובבלגיה. בית הכנסת שבאי, הקיים מהמאה ה -16, הועבר לעיריית קוס ומשמש כמשרדים לאגף התרבות. חשבו שגורל דומה מצפה גם לבית העלמין. ויקטור הבטיח לבקר אותנו למחרת בבית העלמין. הגעתי למלון רק לפנות בוקר. הרבה לא ישנתי. בשעה 8 בבוקר, כבר היינו בדרכנו לבית העלמין, לאחר שאכלנו ארוחת בוקר. היינו צריכים להזדרז ולהתאמץ מאוד היום, משום שזה היום היחיד בו נוכל לעבוד ולמחרת הטיסה הביתה. המאמץ היה אדיר.

התחלקנו לשני צוותים, צוות אחד שעסק בשיקום הקברים, הדבקת חלקי המציבות שנמצאו תוך כדי עבודת הניקיון, בתוך העשבים, ניקוי הקברים ושיחזור הכתב. צוות שני המשיך לנקות את כל שטח בית העלמין. עבדנו לאורך היום כולו, המקום השתנה לבלי הכר. הכתובות שעל הקברים חודשו. ראינו קברים של ילדים רכים, קבר של קשיש שנהרג ברעידת האדמה שפקדה את האי בשנת 1933, ושל בני קהילת קוס. למרות זאת, עדיין נותרה עבודה מרובה. חשנו תחושת החמצה קלה, על כך שיום עבודה נוסף היה נותן לנו לסיים את העבודה, לשביעות רצוננו. ערכנו טכס זיכרון לקבורים בבית העלמין ולזכר הניספים בשואה, הדלקנו נר זיכרון, בתוך קופסת נר ישנה שנמצאה קבורה באחת הפינות. ויקטור, שהגיע בשעות הצהריים, עם סנדוויצ'ים ושתייה, ששלחה לנו קארן, נשאר גם לטכס האזכרה עצמו. אליהו ויהונתן, חברי הצוות משתייכים למגזר הדתי – החרדי, והם שערכו את הטכס והתפילה. כשחזרנו למלון, כבר התחיל להחשיך. פקיד הקבלה קרא לי כשנכנסנו ומסר לי הודעה מחברת הנסיעות. בהודעה היה כתוב, כי טיסתנו חזרה לארץ נדחתה ביומיים, ותצא רק ביום רביעי ה – 8/9/10, ערב ראש השנה. ההודעה גרמה תחילה לכעס רב, הרי עלינו להערך עם משפחותינו לערב החג. חששנו כי ננחת אחרי כניסת החג, היה בלבול, יהונתן ואליהו אמרו שהם אלה שעורכים את תפילת החג בבית הכנסת שלהם. אליהו הוא התוקע בשופר, מה עושים עם ההכנות לסעודת החג, הקניות לפני והכנת האוכל. יחד עם זאת קיננה בי המחשבה שמישהו שמע את קולנו, ונתן לנו יומיים נוספים להשלים את עבודתנו בבית העלמין. שיחותיי עם חברת הנסיעות לא הועילו. לאחר שנרגעו הרוחות, תכננו את המשך העבודה ליומיים הקרובים. ביומיים הבאים המשכנו בעבודות הניקיון, והשיחזור. כבר ביום המחרת, היה המקום נקי ומסודר, בעיקר בעזרתם של יהונתן ואליהו שעבדו קשה ביותר, להביא את בית העלמין למצבו החדש. התחלנו לראות גילויי סקרנות של תיירים שעברו במקום. במהלך היומיים אירחנו במקום תיירים מאנגליה, גרמניה, הולנד ואחרים, אשר שמחו על ההזדמנות לשמוע את סיפורה של הקהילה היהודית בקוס, עד השמדתה במחנות המוות. תחושה עילאית של סיפוק וגאווה אחזה אותנו.

ביום רביעי, ערב ראש השנה, נחתנו בשעות הבוקר המאוחרות, ממהרים להגיע הביתה, אל משפחותינו לחגוג את החג. ברגע שנחתתי, התקשרתי אל גב' מתילדה פורת, וסיפרתי לה שבית העלמין נקי ומשוקם, מבקרים כבר הגיעו למקום, וכי ויקטור וקארן מוסרים לה דרישת שלום חמה. חשתי שהתרגשות אחזה בה, דמעות חנקו את גרונה בזמן שהודתה לי. "עשית לי את ראש השנה, ואת השנה החדשה כולה " אמרה. "פרס ישראל מגיע לך על מה שאתה עושה ". הרגשתי כי המסע היה שווה, ולו רק משום האושר שהצלחתי לגרום לאישה אחת. הבטחתי לעצמי לשוב לאי בשנה הבאה, בניסיון להמשיך בעבודות בבית העלמין הישן.