מסעות יוון | בעקבות הקהילות היהודיות | אריה דרזי | טובה ריבייר

טובה ריבייר

סיפור המשפחה שלי
טובה ריבייר - מושב בית שערים

אני, טובה ריבייר, ילידת ישראל (1950), בת "דור שני" לשואה. מורה ומחנכת בישראל.
הורי זיכרונם לברכה, ילידי יוון  מרים למשפחת שיבי ילידת העיר קומוטיני, ואלברט למשפחת אברביה יליד העיר קאוולה.
כל משפחתה של אימי וחלק ממשפחתו של אבי, נספו בשואה.

במשך כל שנות נעורי ולימודי בביה"ס – מעולם לא דברנו בבית על משפחתה של אימי – שכולם כולם, הורים אחים ואחיות, דודים ודודות (22 במספר) – כולם ניספו בשואה.
מעולם לא העזנו לדבר על כך בגלוי. זה היה מעין "טאבו" – הסכם שבשתיקה, כאילו חששנו להכאיב עוד לאימי, חששנו להעלות זיכרונות כואבים, לא העזנו לשאול, אולי אפילו קצת התביישנו...
בחלוף השנים עם בגרותנו, הבנו שאסור לשתוק, צריך לשאול, לחקור, לדעת ולהנחיל הלאה לדורות הבאים את ההיסטוריה המרה של משפחתנו. העזנו, שאלנו, ולאט לאט התחלנו גם לדבר "על זה".

הורי ז"ל, עזבו את יוון למצרים ב-1932, לפני המלחמה.
משפחתה של אימי נשארה ביוון, בעיר קומוטיני וחלק ממשפחת אבי נשארו בקוואלה.
קומוטיני וקוואלה השייכות למחוז תראקיה, היו עד 1941, חלק בלתי נפרד של יוון.
במהלך השנים הנ"ל, היה קשר מכתבים רציף (אף שליחת תמונות) בין הורי שבמצרים, למשפחה שביוון. נערכו גם ביקורים ביוון.
בשנת 1941, נכנסו הגרמנים ליוון ומיד החלו מאסרים, שוד, ביזה, עינויים וגזירות. תוך ימים ספורים השתלטו הגרמנים על מישור תראקיה וב-19 לאפריל 1941, מסרו הגרמנים לבולגריה את השליטה על תראקיה היוונית. (זה היה אחד התנאים שהציבה בולגריה בהסכם בינה לבין הגרמנים !)

היהודים אולצו לענוד את הטלאי הצהוב, (ראה תמונות) לא הורשו לעבוד בעבודות ממשלתיות, ובעצם נשללו מהם כל זכויות הקיום !

בבוקרו של ה-3 במרץ 1943 (בשעה 04:00) דפקו על בתי היהודים. המשטרה הבולגרית אספה את כל יהודי האזור, וכלאה אותם באחד ממפעלי הטבק הרבים שהיו באזור. לאחר מספר ימים נלקחו יהודי קומוטיני, קוואלה יחד עם כל יהודי מחוז תראקיה, והועמסו ברכבות משא דחוסות, בקרונות פתוחים, שלושה ימים ולילות קרים וגשומים, עד הגיעם לבולגריה. עייפים עד מוות, רעבים ללחם וצמאים לטיפת מים. וישועה אַיִן!
לאחר שהות של כ- 10 ימים במחנות, הועברו יהודי תראקיה בארבע רכבות לעיר הנמלים שעל הדנובה, שם הועמסו על ספינות לוינה, לקטוביץ, לטרבלינקה ולאושוויץ. יהודי קומוטיני, כולם, נרצחו בטרבלינקה !
עד 1943 היה קשר מכתבים בין ההורים שבמצרים, לבין משפחתה של אמי ביוון.
ב-1943 נותק הקשר. מכתבים שנשלחו למשפחה ביוון, חזרו לכתובת השולחים. הורי פנו לצלב האדום על-מנת לברר מה עלה בגורל המשפחה. לצלב האדום לא הייתה תשובה חד-משמעית. הם רק אמרו להורי שהגרמנים לקחו את כולם למקום בלתי ידוע ("Imigre`s Destinastion Un Cunue").
היו שסיפרו להורי, שהמשפחה של אימי, ביחד עם עוד יהודים רבים נלקחו מקומוטיני לבולגריה ברכבות, ומבולגריה באוניות לאושוויץ ולטרבלינקה. אלא שהאוניה טובעה בדנובה! האנשים ידעו לספר ש:"מאחר ולא היה מקום באושוויץ, הוחלט להטביע את האוניה בדנובה".
ממקור נוסף קבלתי מידע שהחיילים גרמנים ירו על היהודים שהיו על האוניה.

משפחה שלמה – הורים, אחים, אחיות, דודים, דודות ובני משפחה נוספים – משפחות: שיבי, בכר, אלבוחר, וונטורה ורומנו – 22 איש במספר נלקחו ביחד עם כל יהדות יוון למחנות ריכוז ברחבי אירופה!
כולם נרצחו בידי המרצחים הנאצים וסוד השמדתם נלקח עימם! איש מהם לא שרד!

יהי זיכרם ברוך !

מסע לפולין - טובה ריבייר

באפריל 2007 יצאתי עם משלחת של מורים וּמחנכים למסע בפולין, והשתתפתי ב"מצעד החיים". עבורי, מסע זה היה מאוד מרגש וטעון בִּפְנֵי עצמו. בפולין, ביקרנו בכל מחנות הריכוז וההשמדה.
משך 8 ימים עמדנו מול ובתוך יפעת הטבע, סובבים נוף וכנף רננים, סמוכים כתף אל כתף ולב אל לב, כשדמעות מרוות את אדמת הקודש והיא רועדת תחת רגלינו. דם אבותינו זעק אלינו מבורות המוות וקברות האחים, ונפשנו לא ידעה מנוח. הזוועה היכתה בכל חושינו – ואין גואל. ואין מבין. ואין מסביר.
כל עלה = דמעה. כל פרח = נשמה. כל משב = רוח האדם שנגדעה באיבה. מִדמָמָת הטבע בה מַלָך המוות, פסענו בִּדְמָמָה כואבת, דוקרת, מענה – אל החיים.

בכל בוקר ניעורנו לצחות, לזכות ולטוהר שלא הסגירו, ולו ברמז קלוש, את מסת הכאב שהייתה מנת חלקנו ויומנו. בכל טקס ועִם כל שם שהוקרא – נוֹסְפָה עוד קרִיעָה על לוח ליבנו. וסביבנו – אור. כוח. חיים. תקווה. ואנו כולנו הוכחה חיה וניצחת כי לא יכלו לנו וּלעמנו. כי אבותינו, בּרוח אַפָּם הקלושה ובכוח רצון הישרדותם שָבוּ והקימו עָם לתפארת. ואני הולכת בשבילי מחנות המוות, בגאון ובגאווה, יחד עם הכאב המאיים להכריעני, נושאת בידי את דגל מולדתי, ובליבי – את גבורת בני משפחתי, לה אני עדות עולם.

בביקורנו בטרבלינקה – מחנה ההשמדה הארור והמקולל – ערכנו טקס. מחנה טרבלינקה הוקם באביב 1942 באזור דליל אוכלוסין, מכוסה יער ומוסתר בחורש סביב. בתכנון המחנה הושקע מאמץ רב על מנת למנוע מעֵדים להשמדה – להינצל. "מכונת ההשמדה המשומנת" פעלה ללא ליאות, יום יום. כל האמצעים ננקטו על מנת להטעות את הקורבנות ולהסתיר מפניהם את מטרת בואם. וכך, הושמדו במחנה, מידי יום ביומו, 16,000-17,000 נפש שהובלו לשם ברכבות. בטרבלינקה הובאו ונרצחו כל המשפחה של הורי. הם נלקחו מקומוטיני, שביוון, יחד עם כל יהודי מחוז תראקיה ומקדוניה, הובלו ברכבות היישר לטרבלינקה, היישר לתאי הגאזים, ומשם היישר למשרפות! שם בטרבלינקה, ליד האנדרטה, הקראתי את ה"יזכור" שלי שכתבתי לזכר המשפחה. שם הדלקתי נרות נשמה, ושם אמרנו "קדיש" ו"אל מלא רחמים", (למרות שלא נראה כי לאל היו רחמים כלפי החפים מפשע!). לאחר הטקס ושירת התקווה, הרגשתי שסגרתי מעגל. הרגשתי שקיימתי מעין צוואה שהבטחתי לעצמי. שם ערכתי מעין טקס קבורה לכל המשפחה של אמא!

טרם עיכלתי את כל המראות, הקולות והריחות! אך אני יכולה לומר בפה מלא: אני גאה על הכבוד שהיה לי בהשתתפות ב"מצעד החיים" ולהגיד: "עם ישראל חי"! אני שמחה על שניתנה לי הזכות להגשים חלום. הזכות לסגור מעגל!

ולאחר סגירת מעגל אחד, החלה מיד להתבשל תכנית המעגל השני – מסע שורשים ליוון. על כך יסופר בהמשך.