מסעות יוון | בעקבות הקהילות היהודיות | אריה דרזי | המסע לבוכנוואלד

המסע לבוכנוואלד



העבודה הטיפולית עם בני הנוער שעלו ממדינות חבר העמים, הינה מאתגרת ביותר. בנוסף למשבר גיל ההתבגרות המלווה את גיל הנעורים, נוסף משבר ההגירה. קיימת חשיבות עליונה במהלך הטיפול ליצור זיקה למולדת החדשה ולעם היהודי, אשר ימלאו את החלל שנוצר, ואת תחושות הניכור וחוסר השייכות.  

יחד עם חברתי לעבודה, אירנה גרבר, וסטודנט מתנדב ממכללת אורנים, שלומי פורקוש (כיום עובד היחידה לקידום נוער), בתמיכתם ועידודם של תחום קידום נוער במשרד החינוך - מחוז חיפה, ועיריית חיפה, נבנתה בשנת 2006 תוכנית ייחודית לבני נוער דוברי רוסית, המחברת בין שואת העם היהודי, לאסון שפקד את העם הסובייטי במהלך מלחמת העולם השנייה. 

 

למעלה מ -35 מליון בני העם הסובייטי ניספו במלחמה נגד הצורר הנאצי, ביניהם אזרחים רבים, וחיילי הצבא האדום. כמעט ואין משפחה בין יוצאי מדינות חבר העמים, שלא שכלה מישהו מבניה, בני משפחה, דודים, וסבים. רבים מבין חיילי הצבא האדום נהרגו בקרבות, וחלקם אף לא נודע מקום קבורתם. 

 

מאחר ונושא זה רגיש, וקרוב לליבם של בני הנוער, לאור הקשר האישי עם השכול של בני משפחתם במהלך מלחמת העולם השנייה, החלטנו לנסות ולחבר בין אסונם האישי לאסון שפקד את העם היהודי בשואה. התוכנית שארכה שמונה חודשים, כללה מסע שורשים אישי של כל נער, סמינרים בבית לוחמי הגטאות, וכן מפגשים עם וטרנים - לוחמי הצבא האדום, עם חיילי צה"ל, עם ניצולי שואה ומפגשים משותפים עם הורי הנערים. בסיכום התהליך תוכנן מסע עם בני הנוער לגרמניה, לברלין ולמחנה הריכוז בוכנוואלד. להערכתנו החלק המרכזי במסעם האישי של בני הנוער, וסיכום התהליך אמור היה להתרחש דווקא על אדמת גרמניה, במחנה הריכוז אשר הכיל בתוכו יהודים ואת חיילי הצבא האדום, כאחד.  

 

בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, בחודש יולי 2006, בעוד הטילים נוחתים על חיפה ועל צפון הארץ, עשינו, חברתי לעבודה אירנה ואנוכי, יחד עם קבוצה של 13 נערים, את דרכנו לגרמניה, למסע בן 5 ימים, מברלין לבוכנוואלד. מסלול המסע שנבחר בקפידה, כלל בין היתר את אתרי הזיכרון בברלין, בית הכנסת היהודי, המוזיאון היהודי, בית העלמין היהודי וייסנזה, אנדרטת הזיכרון לניספים בשואה, וכן אתרי זיכרון ללוחמי הצבא האדום. ביום השלישי למסע, הגיעה הקבוצה לעיר ויימאר, ובסמוך אליה אל מחנה הריכוז בוכנוואלד ובסמוך למחנה אתר זיכרון ללוחמי הצבא האדום שנהרגו בקרב, ונרצחו במחנה הריכוז. היום הרביעי למסע, כלל נסיעה לעיר פוטסדאם, אשר בסמוך אליה נמצאת וילה ונזה, מקום התכנסות ההנהגה הנאצית וקבלת ההחלטה על הפתרון הסופי, להשמדת כל יהודי אירופה. באופן אירוני ומתוכן, נחתם בסמוך למקום זה הסכם הכניעה של גרמניה לבנות הברית.  

 

המוקדים המרכזיים במסע, אשר הותירו רושם עז על הנערים היו ללא ספק, אתרי הזיכרון לשואה בברלין, אנדרטת הזיכרון ליהודי אירופה, הבנויה בסמוך לשער ברנדנבורג, נחנכה בשנת 2005. היא נבנתה במקום בו שכנו בעבר משרדיו של הקאנצלר, הצורר הנאצי אדולף היטלר. האנדרטה נבנתה על שטח של 19,000 מ"ר וכוללת 2,711 קוביות בטון בגבהים שונים, בדומה לבית עלמין, דבר היוצר תחושה של מחנק ובלבול למבקרים במקום. המוזיאון היהודי הבנוי בצורתו הייחודית דוגמת זיג זג, אשר נחנך במשכנו החדש בשנת 2001, והכולל 3 צירים מרכזיים; ציר המוות ומגדל השואה, ציר הגלות וגן הגלות וציר ההמשכיות , המתארים בצורה ייחודית ומצמררת את האובדן העצום והחלל שנפערו בעם היהודי בעקבות השואה. בית העלמין היהודי - וייסנזה, השוכן בסמוך לברלין, אשר בדרך עלומה שרד את השואה בשלמותו, לעומת בתי העלמין היהודיים באירופה.  

 

מטרת הצורר הנאצי הייתה, לא רק להשמיד את העם היהודי, אלא גם את תרבותו ומורשתו. בתי העלמין היהודיים, אשר היו קיימים במשך דורות רבים בקרב הקהילות היהודיות באירופה, היו חלק ממורשת עמנו, ובין הקברים ניתן היה להבחין במרקם החיים היהודיים של הקהילה, מסורתה, אנשי הרוח והדת שצמחו בקרבה. הנאצים אשר חפצו בהשמדת העם היהודי, פגעו במתכוון בכל מה שקשור, מסמל ומנציח את היהודים, ובכלל זה בתי העלמין. לכן תמוה בעיני כי בית העלמין של קהילת ברלין, שרד בשלמותו, ואולי משום שהנאצים רצו "לקנח" ולסכם את השמדת היהודים ומחיקת זכרם, דווקא במחיקת בית העלמין בברלין. 

 

בית העלמין היהודי של קהילת ברלין הוקם בשנת 1880. הוא משתרע על שטח של 420 דונם וכולל כ -115, 000 קברים, הגדול שבבתי העלמין היהודיים באירופה. הוא שוכן ממזרח לברלין. שיאו של המסע היה הביקור במחנה הריכוז בוכנוואלד השוכן בסמוך לעיר ויימאר שבמזרח גרמניה. מהגדולים שבמחנות הריכוז בגרמניה. המחנה הוקם בשנת 1937. תחילה הועברו אליו אסירים פליליים ופוליטיים. אחרי "ליל הבדולח" נשלחו אליו 10,000 יהודים. במחנה נכלאו למעלה מ -240,000 אסירים מכ–30 ארצות שונות. כ–45,000 אסירים נרצחו במחנה במהלך קיומו, בהם כ-10,000 יהודים ושבויי מלחמה, חלקם הגדול בניסויים רפואיים שערכו בהם הנאצים, באכזריות רבה. בשנת 1939 שוחררו מהמחנה כ-9,500 יהודים אשר הוסדרו עבורם ויזות ליציאה מגרמניה באופן מיידי. האסירים הועסקו בעבודות פרך במחצבות, יערות, בנייה ואחר כך גם במפעלי חימוש שהוקמו בסמוך למחנה. 

 

ב-11 באפריל 1945 שוחרר המחנה על ידי בעלות הברית, וחיילי צבא ארצות הברית שנכנסו למחנה שיחררו כ-21,000 אסירים, מהם כ–4,000 יהודים. בין השנים 1945-1950, הועבר המחנה לידי הסובייטים, אשר הקימו במקום מחנה מיוחד, בו רוכזו שבויים גרמנים, ואף חלק מחיילי הצבא האדום, שנפלו בשבי הגרמנים. הסובייטים לא קיבלו את רעיון הנפילה בשבי, משום שדרשו מלוחמיהם להלחם עד טיפת דמם האחרונה. חלקם של אסירי המחנה הוצאו להורג במחנה הסובייטי וחלק מתו כתוצאה מההזנחה ששררה במחנה. 

 

בסמוך למחנה הוקם בשנות ה-50 אתר הנצחה לזיכרם של הקורבנות במחנה, וחללי הצבא הסובייטי. מהמחנה נשתמרו רק שרידים מעטים, המבנים נהרסו רובם ככולם, נותרו רק מבנה המנהלה, חדר הניסויים הרפואיים, הקרמטוריום, 2 מגדלי שמירה, ושער הכניסה למחנה. מעט שרידי מבנים שונים עדיין ניצבים במקום, וכמעט שאין בכוחם לשחזר את הזוועות שהיו נחלת האסירים במחנה. סיורם של בני הנוער במחנה לווה בתחושות של כאב, ראיתי אותם פוסעים בין לוחות הזכרון הכתובות בשפות שונות, שהוצבו במקום שעמדו בעבר המבנים, מקשיבים להסברים, מגיעים לאזור בו שוכנו האסירים הסובייטים, נכנסים לספרייה ולארכיון במקום, ומנסים בכל כוחם למצוא אולי סימן לקרובי משפחה שגורלם לא נודע. בהגיענו לקרמטוריום, ערכו הנערים טכס זכרון מרגש ועצוב. בלווי פריטה על גיטרה הקריאו את שכתבו, ושרו שיר לזכר הקורבנות, נראה כי ההתרגשות אחזה גם בקהל שהצטופף במקום, יהודים ושאינם יהודים, אשר התקשו לעצור את דמעותיהם. 

 

ימים מעטים אחרי חזרתנו לארץ, הגיעו שני נערים, מחברי המשלחת אל אירנה, "עכשיו אנחנו מרגישים שייכים לארץ ", אמרו ברצינות רבה, "אנחנו מרגישים שמשהו השתנה אצלנו". הנערים חברי המשלחת, כבר הספיקו מאז להתגייס לצבא, ומיעוטם אף השתחררו, מבקרים אותנו עדיין, גאים במדי הצבא, ועונדים בגאווה את סמלי המולדת היהודית החדשה. 

 

לגלריית תמונות 


.