מסעות יוון | בעקבות הקהילות היהודיות | אריה דרזי | מסעות רודוס 1

מסעות רודוס - חלק ראשון



 

רודוס, אי השמש הקסום, השוכן במזרח אגן הים התיכון, מוכר לרבים מאיתנו מחופשות הקיץ בחו"ל. רבים מהישראלים כבר ביקרו בעיר העתיקה של רודוס, בעמק הפרפרים ובאקרופוליס של לינדוס, אך מעטים יודעים באמת על הקהילה היהודית עתיקת היומין שחיה אלפי שנים באי. גם אני הייתי בין אלה שטיילו ונפשו באי בעבר, אולם הגעתי אל האי לראשונה בראש קבוצת נוער שעסקה במיוחד בחקר שואת יהודי רודוס, בשנת 2004. עד אז הכרתי גם אני את האי, כמקום נופש, ים, ובילוי, מבלי שייחסתי חשיבות רבה לנושא היהודי, או לשואת יהודי רודוס.  

כבר בשלבים הראשונים של איסוף החומר בנושא הקהילה היהודית, התברר לי כי ברודוס התקיימה במשך דורות רבים, קהילה יהודית עתיקה, בת כ-4,000 יהודים. שורשי קהילה קסומה זאת מגיעים עד לחורבן בית ראשון, וגלות רומא עם חורבן בית שני, לפני למעלה מ-2,000 שנה. זוהי אחת מ"הקהילות הקדושות" שחיו ביוון ובאיטליה, "הרומאניוטים", שעדיין התפללו בנוסח שהיה נהוג בבית המקדש. בשיחותיי הראשונות, עם ניצולי השואה, שרידי קהילה מפוארת זאת, הובהר לי כי מדובר בקהילה של יוצאי איטליה ולא יוון. למרות שעיקר עיסוקי היה בחקר קהילות יהדות יוון, נשביתי עד מהירה בקסמה של קהילה יהודית זאת. עם גירוש היהודים מספרד ופורטוגל ב–1492, הגיעו גם כ–40 משפחות לרודוס, והצטרפו לקהילה היהודית במקום. בני הקהילה התגוררו בעיר העתיקה של רודוס, ברובע היהודי, אשר כונה "לה ג'ודרייה" או "ירושלים הקטנה", שמרו במשך כל השנים על דתם ועל תרבותם. האי נשלט בעבר הרחוק על ידי היוונים ולאחר מכן על ידי האימפריה הרומית, הרבה להחליף ידיים, נכבש על ידי הצלבנים, האימפריה העותומאנית, וב–1912 עבר לשלטונה של איטליה, עד תום מלחמת העולם השנייה. הקהילה היהודית ידעה תקופת פריחה, תחת שלטון האיטלקים, בעיקר בתקופתו של המושל מאריו לאגו. בית הספר לחזנות הגיע לשיא גדולתו, המסחר פרח והיהודים נהנו מחופש פולחן. חלק גדול מבני הקהילה היגרו באותה עת, לצורך פרנסתם, לאפריקה – קונגו הבלגית, ולרודסיה, וכן למדינות דרום אמריקה, ומיעוטם לאירופה ולפלסטינה. עם עליית הנאציזם , וכריתת הברית עם מוסוליני, בשנת 1938, נשלח לאי המושל הפאשיסט דה ווקי, אשר פעל לצמצום מרחב המחייה של יהודי רודוס, החיל את חוקי הגזע וסגר מוסדות יהודיים. עקב המצוקה היגרו מהאי יהודים נוספים, אשר הצטרפו למשפחותיהם שהיגרו לחו"ל לפניהם.  

התמזל מזלי לפגוש במסעי הראשון לאי קבוצה מדור ההמשך וניצולות שואה של יהודי רודוס, אשר מגיעים מידי שנה לאי, כחלק משימור מורשת וזיכרון יהודי רודוס. בראש קבוצות אלה עומד מר מריו סוריאנו, יו"ר העמותה לשימור מורשת יהדות רודוס. לראשונה למדתי ממקור ראשון על החיים היהודיים באי, על שהתרחש בתקופת השואה, ועל התקומה והחיים שלאחר המלחמה. הדברים שנכתבים על ידי בעמודים אלה, הינם עדויות אשר שמעתי מפיהן של אסטלה, אלגרה, דורה ומתילדה שליוו אותי במסעותיי לאי, ומפיו של מר סמואל מודיאנו, ניצול השואה, המתגורר ברודוס ושומר על הגחלת של המורשת היהודית. השהייה עם ארבע הנשים, החזירה את כולנו שנים רבות אחורה. כולן גדלו ברובע היהודי, וזיכרונות הילדות עדיין מפעמים בקרבן. שוטטנו יחד ברחובות הצרים של העיר העתיקה, הן הצביעו על בתיהם, הנמצאים כעת בידיים נוכריות, זוכרות את התקופה שלפני המלחמה, הטיולים בשבת בתוך הרובע, לבושים בגדי שבת, הישיבה סביב המזרקה עם סוסוני הים, וטיול בכיכר "העבריים הקדושים", כפי שנקרא המקום בעבר. מידי פעם הן מצביעות על מיקום החנויות שהיו בעבר של היהודים, תוך ציון שמותיהם של בעלי המלאכה והסוחרים. כל אלה הפכו מזמן כבר למסעדות וחנויות מזכרות לתיירים. המשכנו להסתובב עוד זמן מה בעיר העתיקה, עד אשר הגענו לבית הכנסת "קהל שלום". בית הכנסת העתיק נבנה בשנת 1577, זהו בית הכנסת העתיק ביותר ביוון, היחיד מבין 6 בתי הכנסת שהיו ברודוס, ששרד את המלחמה. בית הכנסת היה מרכז החיים הרוחניים של הקהילה. כאן פגשנו את גב' כרמן כהן, מזכירת הקהילה היהודית, ואת מר סמי מודיאנו, ניצול שואה, אשר חזר לרודוס לאחר ששרד את זוועות אושוויץ, בתחושה של שליחות, לספר את סיפור חייו, ולשמור על הגחלת היהודית באי, לבל תכבה. במשך שנים רבות שימשה גב' לוצ'יה סולם, ניצולת שואה, כאחראית על בית הכנסת, עד אשר חלתה. הסיפורים החיו מחדש את זיכרונות העבר, הייתה תחושה שאנו מריחים את ניחוחות המאכלים המסורתיים היוצאים מחלונות הבתים שסביבנו, יחד עם הדי התפילות ומצהלות הקהל בטכס הנישואין.  

תקופה קשה עברה על יהודי הרובע בתקופת המלחמה, תחילה עם החלת חוקי הגזע וענידת מגן הדוד על דש בגדיהם, הצרת צעדיהם, ופגיעה קשה במקורות הפרנסה, ערב המלחמה, וזאת תחת ידם הקשה של הפאשיסטים האיטלקיים, וכלה באירועים הקשים עם כניסת הנאצים לאי, בספטמבר 1943. בהפצצות בנות הברית על הכוחות הגרמניים באי, נפלו פצצות גם בתוך הרובע היהודי ומספר רב של יהודים, ביניהם ילדים קטנים, נהרגו בהפצצות. בחודש יולי 1944 נדרשו 1,750 היהודים שנותרו באי להגיע למטה הגסטפו באי, משם הובלו לנמל מנדרקיס, והועמסו על ספינות. הספינות עשו דרכן תחילה לאי הסמוך קוס, שם הועמסו עוד 100 יהודי קוס על הספינות, אשר עשו דרכן לנמל פיראוס הסמוך לאתונה. כל זאת לא לפני שטרחו הגרמנים להוביל את הספינות לאי לארוס, שם אספו את היהודי היחיד שחי באי. בנמל פיראוס הועמסו יהודי רודוס וקוס על משאיות והובלו למחנה הריכוז חיידרי. לאחר שהייה קצרה במחנה הריכוז, הועמסו היהודים על הרכבות, ללא מזון, בדרכם אל מותם במחנות המוות אושוויץ – בירקנאו. רק 151 יהודים שרדו את המחנות. ראוי להזכיר את התערבותו של הקונסול הטורקי ברודוס, סלאחטין אולקומן, אשר בהתערבותו, ובקשתו לשחרר את היהודים, תושבי רודוס, אשר חיו באי תחת השלטון הטורקי, הציל 47 יהודים. לימים הוכר אולקומן כחסיד אומות העולם.  

על מנת להעמיק את הידע, ולהכיר מקרוב את שורשיה ותרבותה של הקהילה היהודית ברודוס, נדרשתי לקיים מספר רב של מסעות אל האי. איתרתי את מטה הגסטפו באי, בקרתי באנדרטת הזיכרון לקורבנות השואה, הניצב במרכז העיר העתיקה, ביקרתי ושיפצתי קברים בבית העלמין היהודי, בו קברים עוד מהמאה ה-16. רבה היריעה מלהכיל את כל סיפורי המסעות, לפיכך החלטתי לחלק את סיפור מסעותיי לקהילת רודוס למספר פרקים. על המשך מסעותיי אכתוב בשבועות הקרובים. 

.