מסעות יוון | בעקבות הקהילות היהודיות | אריה דרזי | המסע לסלוניקי

המסע לסלוניקי



 

"רק עכשיו אני מרגיש שזוכרים אותנו", אמר לי משה ניצול השואה, יוצא סלוניקי שביוון. עמדנו דוממים אחר ליד השני, אני מביט בעיניו הנוצצות מדמעות, מנסה להבין אם משמחה או מעצם הזיכרונות המציפים אותו. 

היה זה בטכס המרכזי ביום הזיכרון לשואה שהתקיים בחיפה לפני כחמש שנים. הטכס נערך בעקבות מסעי הראשון עם בני נוער לקהילת סלוניקי שביוון, במסגרת תוכנית ייחודית לחקר שואת קהילות יהדות יוון. 

עבודה בטיפול ושיקום בני נוער משולי החברה, דורשת מחשבה רבה ויצירתיות, בעיקר כאשר ברצוננו 

להקנות להם ערכים וזיקה לעם ולמורשת. 

רעיון המסע לקהילות יוון היה חלק מתוכנית טיפולית שמטרתה ליצור זיקה לעם ולמולדת, בקרב בני נוער מנותקים. המסע עצמו ליוון היווה מרכיב מרכזי שמטרתו לעודד את הנוער להשתתף בתוכנית. 

הרעיון התגבש אצלי, לאחר ביקור בבית לוחמי הגיטאות, כאשר ראיתי בפינה רחוקה, מספר תמונות 

המנסות לספר את סיפורן של קהילות יוון בכלל וסלוניקי בפרט. 

התוכנית קרמה עור וגידים לפני 6 שנים. כיעד למסע נבחרה סלוניקי, בה חיה עד מלחמת העולם השנייה, הקהילה היהודית הגדולה מכל קהילות יוון. 

"ירושליים דבלקן" נקראה הקהילה, משום שמנתה כ-60,000 יהודים שהיוו כ–2/3 מתושבי העיר. 

היהודים, צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל, שימרו את התרבות היהודית, את שפת הלדינו, ואת המנהגים וחגי ישראל. 

הייתה זאת העיר היחידה בגולה, בה הושבתו כל השירותים ביום השבת. הנמל נסגר, השווקים לא פעלו, והעיר לבשה חג. הגויים עצמם חששו מחילול השבת, פן היהודים יפסיקו את המסחר איתם, או יפטרו אותם מעבודתם אצלם. 

בחודש מרץ 1943 גורשו יהודי סלוניקי ברכבות למחנה אושוויץ. רק כ–1950 יהודים מבין 60,000 יהודי סלוניקי שרדו את המחנות. 

במקביל לעבודת המחקר שנעשתה יחד עם הנערים, איתור ותיעוד ניצולי שואה ילידי סלוניקי, סמינרים בבית לוחמי הגיטאות, נעשה מאמץ רב לגיוס תרומות למימון המסע. 

מבין מאות פניות שנשלחו למפעלים ובעלי הון, רק אחד מצא לנכון להושיט עזרה ולסייע במימון, מאחר 

וראה חשיבות לאומית, בהעלאת זכר יהודי יוון שנשתכחו מהזיכרון הלאומי.  

בני משה קרסו – יבואני הרכב, בעזרתו של מר מכבי קרסו, סייעו במימוש מסע זה, ראשון מסוגו. 

בחודש אוקטובר 2003, ערב שמחת תורה,מצאתי עצמי יחד עם עוד קולגה לעבודה ( גב' שולה אלהרר) 

ו -15 בני נוער, עושה את דרכי אל הקהילה היהודית בסוליניקי שביוון. 

הגענו קרוב לכניסת השבת – ערב שמחת תורה, ובמהירה מצאנו עצמנו מהווים את רוב מתפללי בית הכנסת הקטן במקום. הרב שיטרית רבה של הקהילה הזמין אותנו לבית הקהילה, ולחגיגות שמחת תורה וההקפות למחרת היום. 

התברר שהקהילה היהודית מונה רק כ -700 נפש בעיר בת מיליון תושבים. קהילה סגורה ומצטנעת, מחשש להתנכלות מצד הגויים, ומגילויי אנטישמיות. 

למחרת חגגנו את שמחת תורה ברוב הדר, כאשר בני הנוער נושאים את ספרי התורה. אט אט החלו להגיע ולהצטופף בבית הכנסת קהל של נשים ולאחריהן גברים נוספים, בני הקהילה, ששמע השמחה בבית הכנסת הגיע לאוזניהם. כבוד רב ניתן לקבוצה מישראל, והנערים כנציגות הנוער היהודי מארץ הקודש. 

אף שלא הכרנו את העיר, נבנתה עוד בארץ תוכנית ביקור שכללה ביקור בבית הכנסת הגדול, בית הספר היהודי הפועל במקום, בית האבות, בית העלמין היהודי, בית הקהילה, מפגש עם ניצולי שואה החיים בסלוניקי, והמוזיאון היהודי. 

על פי מידע קודם, ידענו בערך את מיקומו של בית העלמין היהודי. מצאנו עצמנו הולכים ברגל, בגשם שוטף, מרחק של כ – 2 ק"מ, עד בית העלמין. השומר שזיהה אותנו, כדוברי עברית, וכישראלים התיר לנו להיכנס מבלי לשאול שאלות. עמדנו ליד אנדרטת הזיכרון לניספים בשואה, רטובים עד לשד עצמותינו, ועורכים טכס זכרון. דמעות חנקו את גרוני כשמצאתי את עצמי עומד למרגלות האנדרטה, 

רחוק ממולדתי וקורא קדיש. 

את דרכנו חזרה עשינו שקטים, כל אחד מכונס בעצמו עם מחשבותיו. 

המשכנו לטייל בעיר, הגענו לכיכר החירות, בעבר כיכר ריקה בה ריכזו הגרמנים כ – 3000 גברים יהודים והתעללו בהם משך שעות רבות. היום מגרש חנייה גדול, כשלצידו אנדרטת זיכרון לנרצחים בשואה. 

העיר סלוניקי עצמה איננה יפה, זוהי עיר נמל, אפרורית למדי, עיר מסחר ותיירות. טיילת ארוכה עד למבצר הלבן, הרבה פאבים ומסעדות. 

במשך שבוע ימים שהינו בעיר, ביקור באתרים היהודיים, חווינו מפגש מרגש וקשה עם ניצולות שואה בבית האבות היהודי, בית הכנסת מונוסטיריון,שלא נהרס במלחמה מאחר ושימש את הצלב האדום, שרידי גיטו הירש, ותחנת הרכבת ממנה שוגרו הטרנספורטים לאושוויץ, המוזיאון היהודי הנמצא רק בהתהוותו, ומפגשים לא רשמיים עם בני הקהילה היהודית החיים בסלוניקי. 

בני הנוער אשר נשאו מטען רגשי רב, זכו טרם שובם לארץ למעט הפגה, במסגרת טיול בצפון יוון. 

מאז אותו הביקור ועד היום התהדקו הקשרים עם הקהילה היהודית בסלוניקי ופרנסיה,ומשלחות נוער וצעירים יוצאות מידי שנה לביקור ביוון. 

בני הנוער אשר התלוו אלי למסע ראשון זה, סיימו כבר את שירותם הצבאי, ורובם ביחידות קרביות. 

אני עצמי ממשיך ומוציא קבוצות נוער וצעירים לקהילות השונות ביוון. על כך תוכלו לקרוא בגליון הבא.