מסעות יוון | בעקבות הקהילות היהודיות | אריה דרזי | מסלוניקי לאושוויץ

מסע הרכבות מסלוניקי לאושוויץ

מסע אישי – אריה דרזי 

 

ב-15 במרץ 1943, יצאו הטרנספורטים הראשונים מתחנת הרכבת בסלוניקי בדרכם למחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו. 

כבר שש שנים שאנו מקיימים מסעות של בני נוער וצעירים לקהילות היהודיות ביוון. מטרת המסעות להנציח את זכר יהודי יוון שנספו בשואה. לפני כשנה, במלאת 65 שנה לגרוש יהודי סלוניקי, החלטנו לשחזר את מסע רכבות המוות מסלוניקי שביוון, לאושוויץ שבפולין. למסע הצטרף בנימין, ניצול שואה יליד סלוניקי. הנסיעה מיוון, דרך בולגריה, סרביה והונגריה לפולין ארך 4 ימים ולילות. מיוון יצאנו ברכבת רעועה, שדומה היה כי תתפרק בדרך. קרונות השינה שהובטחו לנו, הוחלפו בקרונות בהם ספסלים מתפרקים. ערב רב של נוסעים מילא את הרכבת, בהם יוונים, בולגרים ומספר רב של צוענים ממדינות הבלקן. נדחסנו לתוך הקרונות, חוששים לעצום עין כל הלילה, שמא נתעורר חסרי כל. למחרת בבוקר הגענו לסופיה בירת בולגריה. נציגות דלילה של בני הקהילה היהודית קיבלה את פנינו. עצרנו אך למספר שעות על מנת להתרענן, לנוח ולהמשיך בדרכנו. בשיחה עם בני הקהילה גילינו כי גורל יהודי בולגריה היה טוב יחסית ליהודי המדינות השכנות. מלך בולגריה אשר סרב לחתום על צו גירוש היהודים מארצו, בניגוד לבקשת הגרמנים, הציל בכך את יהדות בולגריה מגורל מר. המשכנו את דרכנו, ברכבת, דומה לקודמתה, דרך סרביה להונגריה. כמעט יום שלם ארכה הנסיעה. עצרנו בבודפשט. עיר יפה ובה קהילה יהודית קטנה. מרבית יהודי הונגריה נרצחו בשואה. מדריך בן הקהילה, ערך לנו סיור בעיר. בשעות אחר הצהריים שמנו פעמינו לתחנת הרכבת בדרכנו לקראקוב שבפולין. הרכבת עם קרונות השינה הצרים והמדפים התלויים דמויי מיטות, בהחלט סיפקו אותנו לעומת הניסיונות הקודמים לישון יישובים בכיסאותינו בנסיעות הקודמות. שוב ביקורות במעברי הגבול, שוטרים לבושי מדים עוברים בין התאים, בודקים דרכונים, כשריח חריף של אלכוהול נודף מהם, בדומה לנהגי הרכבות בהן דהרנו לכוון יעדנו – פולין. 

בשעות הבוקר של היום הרביעי הגענו לפאתי קראקוב. העיר שוקמה ושופצה מן היסוד, שלל ארמונות וקתדרלות ששוחזרו בעת האחרונה, לאחר שנחרבו בהפצצות בנות הברית בזמן המלחמה. חשוב היה לנו להגיע מהר ככל האפשר למחנה המוות אושוויץ, מטרת מסענו. בבוקר שלמחרת עמדנו בפתחו של מחנה הריכוז. בנימין, ניצול השואה שהתלווה למסענו, תאר את שעבר עליו במחנה. משפחתו נשלחה ישירות למשרפות, והוא כנער צעיר נשלח לעבודה. "למזלו" לא שהה הרבה זמן במחנה המוות, אלא נשלח על ידי הגרמנים לפנות את הריסות גטו ורשה, לאחר תום המרד. בכניסה קבלה את פנינו הכתובת "העבודה משחררת" (ARBEIT MACHT FREIׂ). הסיור בין הבלוקים, המשרפות, פסי הרכבת והרמפה, עוררו צמרמורת ונחרט היטב בזיכרוננו ובנפשנו. דומה היה כי עדיין נשמעים הקולות, זועקים מכל פינה ומבקשים נקם. אנו, עטופים בדגל הלאום נעים ממקום למקום, עומדים, מחרישים, חנוקים מדמעות. לא רבים יודעים כי יהודי סלוניקי אשר חויבו לעבוד במשרפות, ארגנו מרד במחנה אושוויץ, אספו חומרי נפץ ופוצצו עצמם בתוך שתי משרפות: משרפה 2 ומשרפה 3. משרפה 2 יצאה מכלל פעולה, ומשרפה 3 נפגעה קשה. בזוכרנו את המרד והגבורה בתקופת השואה, חשוב שנזכור גם את גבורתם של בני סלוניקי במעשה נועז זה. בשעות הערב כבר היינו בדרכנו לוורשה. הסיורים בין שרידי הגטו, אנדרטאות הזיכרון למרד גטו וורשה, ואתרים הקשורים לקהילה היהודית ועברה המפואר, חתמו את מסענו זה. למחרת כבר היינו בשדה התעופה בדרכנו חזרה לאתונה ומשם לישראל. כל זאת לא לפני שהצלחנו בדרך לא דרך, ובעזרת שגרירות ישראל באתונה, להיכנס למחנה צבאי בחיידרי, הנמצאת כ-14 ק"מ מאתונה. מקום זה שימש בעבר מחנה ריכוז ליהודי יוון, בדרכם למחנות המוות אושוויץ בירקנאו. על כך בכתבתי הבאה.