מסעות יוון | בעקבות הקהילות היהודיות | אריה דרזי | מחנה הריכוז חיידרי

המסע למחנה הריכוז חיידרי



בשיחותיי עם ניצולי השואה שהתגוררו במרכז יוון ובאיים, שב וחוזר סיפור העברתם באוניות ובמשאיות מהאיים, הערים והעיירות אל מחנה הריכוז בחיידרי ומשם ברכבות למחנה המוות אושוויץ. מיקום מחנה הריכוז, לדבריהם, היה בסמוך לאתונה, בעיירה חיידרי. אף אחד מניצולי השואה, ילידי יוון, לא ביקר במחנה לאחר המלחמה. לעיתים שמעתי כי המקום הפך לבית חרושת, לאחר מכן שהמקום סגור ומוקף חומה, ואין דרך להיכנס, אך תשובה חד משמעית לא הצלחתי לקבל. מחנה הריכוז חיידרי שימש בעבר כמוקד לריכוז יהודי יוון, אסירים פוליטיים, צוענים ואחרים. בין בני הקהילות היהודיות שהועברו באוניות מהאיים למחנה, כלולים גם 2,000 יהודי קורפו וכ-1,750 יהודי רודוס וקוס. מדובר בכ-20,000 יהודים, אסירים פוליטיים, ונתינים אחרים, שרוכזו במחנה ונשלחו ברכבות המוות לאושוויץ בשנים 1943-1944. בבירור שקיימתי עם שגרירות ישראל באתונה, עולה כי מחנה הריכוז חיידרי משמש כעת כבסיס של צבא יוון, ולפיכך לא ניתן לבקר במחנה. לאחר פניות חוזרות ונשנות, אל שגרירות ישראל באתונה, הצלחנו לקבל אישור לבקר במחנה, וזאת בתאום עם גורמים מצבא יוון. במאי 2008, לאחר שנעשו כל התיאומים הנדרשים, שמנו פעמינו לעבר חיידרי. הנסיעה מאתונה הבירה עד לחיידרי, ארכה כחצי שעה. חיידרי היא עיירה בת כ-45,000 תושבים השוכנת כ-20 ק"מ צפונית מערבית לאתונה. המחנה הצבאי נמצא בפאתי העיירה. את פנינו קיבלו חיילים מצבא יוון, אשר הבהירו בנחישות כי אסור לצלם במקום, וכי לאורך הסיור כולו נהייה מלווים על ידם. לתומי חשבתי כי תוך מספר דקות אמצא את עצמי במחנה צבאי טיפוסי, עם שריוניות, חיילים, שילוט מתאים בסגנון "חייל שפר הופעתך", כפי שאנו מכירים. מה רבה הייתה הפתעתי, כשמצאתי את עצמי במרכזו של משהו הדומה יותר למחנה נופש, מאשר בסיס צבאי. המחנה היה מטופח ונקי, מבנים לבנים מאורכים המשמשים כפי הנראה למגורי חיילים, או ללימודים, מוקפים בעצים וצמחי נוי, השבילים ארוכים, ובפתחם שמות ה"רחובות". כל כלי הרכב שנראו חונים במקום היו אזרחיים, למעט משאית צבאית אחת. הסיור במחנה נערך תוך כדי נסיעה באוטובוס, כששני חיילים צמודים אלינו. לאחר נסיעה של מספר דקות מסביב לבסיס, עצר האוטובוס בשולי הדרך, ואנו נתבקשנו לרדת. החיילים כוונו אותנו לעבר מבנה מבודד, בשולי המחנה. בלוק 15 היה כתוב ביוונית על שלט עשוי משיש שנתלה בכניסה למבנה. הסברים לא קיבלנו ממלווינו המנומסים. רק מיידע קודם הבנו כי במבנה זה רוכזו ועונו בעיקר אסירים פוליטיים. לאחר טיפוס במעלה המדרגות, נחשפו לעינינו, תאים צרים, אולי מטר וחצי רבועים, בהם חור ברצפה לעשיית הצרכים. בפתחם סורגי ברזל, הטיח על הקירות מתקלף. ריח חריף של טחב לווה אותנו בסיורנו במבנה. במקומות מסוימים נראו כתובות דהויות מבצבצות מתוך הקירות. בהמשך המסדרון נמצא חדר גדול יותר ששימש כנראה את מנהל המקום או אנשי הצוות. מעברו השני של המבנה, חומת אבן ובה מסודרת שורה ארוכה של טבעות ברזל המחוברות לקיר. נראה כי הקיר שימש לעינויים וכן להוצאה להורג. עצם המחשבה שכך נראה המקום בעבר, וכל חלקה וחלקה בשטח המחנה, נראתה כך בעבר, העבירה בי חלחלה. חיפשתי סביבי סימן כלשהו, שלט או כתובת, שיש בכוחה להראות למה שימש המקום בעבר, אך לא מצאתי כזה. ברור כי המקום נשתכח מלב כולם, ולא קיבל את היחס הראוי. מעולם לא ביקרה במקום אישיות ישראלית ממלכתית, ולא עלתה בלב אף אחד, המחשבה לנסות ולהציב במקום ולו גם שלט קטן לזכר קורבנות השואה יוצאי קהילות יוון שעברו במחנה זה, בדרכם למחנות המוות. אולי מאמר זה יעודד מישהו לעשות מעשה בכל הקשור למחנה ריכוז זה.  

חשוב וראוי היה בעיניי, למרות האיסור, לתעד את המקום ואת המראות, על מנת להציגן בפני ניצולי השואה ודור ההמשך איתם אני נפגש לעיתים תכופות. בסתר ומבלי לעורר חשד תיעדתי במצלמתי את המחנה כולו, ובפרט את בלוק 15 וסביבתו. את הסרט והתמונות הצגתי בפניהם של ניצולי השואה, ששהו זמן מה במחנה חיידרי. כמובן שהמחנה שינה את פניו ללא הכר. כמעט לא נותר דבר כנו. המבנים נהרסו ובמקומם נבנו חדשים, עצים ופרחים נשתלו בכל מקום, נסללו שבילים והוצבו פסלים בינות למדשאות. רק שרידי בלוק 15, נותרו על מנת לספר על שהתרחש במקום. לא ברור מדוע לא נהרס גם מבנה זה, ומדוע הותירו אותו על כנו, מדוע לא נהגו בו כשאר המבנים שנהרסו. ברור היה לי כי לא אקבל מענה לשאלה זאת מהחיילים המלווים אותנו בבסיס. עם סיום הביקור, ליוו אותנו החיילים לשער הבסיס, תוהים הם ודאי, מדוע טרחנו להגיע מארץ רחוקה, רק כדי לראות שרידי מבנה יחיד ששימש בעבר הרחוק כבית סוהר. יצאנו את המחנה, בדרכנו חזרה לאתונה, אל בית הקהילה היהודית. ברור היה כי גם בני הקהילה עצמם טרם ביקרו במחנה. מספר חודשים לאחר מכן, נפגשתי בנתניה עם מספר ניצולי יוצאי רודוס. הצגתי בפניהם את התמונות שצילמתי במחנה, ונראה היה כי לא זיהו את המקום, אך כשהגעתי לתמונות של בלוק 15, מלמל אחד מהם, "חיידרי", והיתר הנהנו בראשם. 

 

.