מסעות יוון | בעקבות הקהילות היהודיות | אריה דרזי | יהדות יוון

יהדות יוון



 

 

קהילות יוון הן מן הותיקות שבקהילות אירופה. כבר במאה ה–3 לפני הספירה אנו עדים לנוכחותם של יהודים ביוון. שורשיהן של הקהילות היהודיות מגיע עד חורבן בית ראשון, וחלק מהיהודים הגיעו מבבל. עם חורבן הבית השני, הוגלו יהודים רבים לרומא, חלקם נמכרו לעבדים והתפזרו בכל אירופה. "הרומאניוטים", כך כונו בפי יהודי אירופה, התפללו בנוסח שהיה נהוג בבית המקדש במשך דורות רבים. בשנת 1492, עם גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, יהודים רבים היגרו ליוון, והם אלה שעיצבו את דמותן של הקהילות היהודיות. היהודים חיו במשך השנים תחת משטרים שונים והאחרונים שבהם שלטון עותומאני ואחריו יווני. 

ערב מלחמת העולם השנייה מנו יהודי יוון כ–75 אלף נפש. הגדולה שבקהילות יוון הייתה הקהילה היהודית בסאלוניקי, שמנתה כ–56 אלף נפש. "ירושליים דבלקן" כונתה סאלוניקי שהיתה מאוכלסת ברובה ביהודים. בשבת נסגרו החנויות, המסחר שבת, ואווירת קודש שררה בכל מקום. יתר הקהילות היהודיות הגדולות מנו כאלפיים עד שלושת אלפים נפש בלבד (קורפו, יאנינה, קוואלה, לאריסה, אתונה, ורודוס).  

נוכח גודלה של הקהילה היהודית שחיה בסאלוניקי, מתקשרת שואת יהודי יוון בעיקר עם גורלה המר של קהילה עתיקה זאת. 

יוון נכנסת למעגל המלחמה רק בחודש יוני 1940, לאחר שמוסוליני באיטליה כורת ברית עם היטלר. באוקטובר 1940 תקף הצבא האיטלקי את יוון לאורך הגבול עם אלבניה. צבא יוון הצליח באותה עת להדוף את התקפות הצבא האיטלקי שנסוג לתוך אלבניה. יהודים רבים התגייסו באותה עת והשתתפו בקרבות הבלימה. חלקם אף נפלו בקרבות. 

במרץ 1941 פולשות יחידות בריטיות לתוך יוון, במטרה לסייע ולבלום את התקדמות הצבא הגרמני לתוך יוון. 

באפריל 1941 פולשים הגרמנים לתוך יוון, דרך בולגריה ויוגוסלביה, הודפים את הצבא הבריטי והיווני, וכובשים את יוון ואף את האי כרתים שהיה בשליטה בריטית. 

יוון חולקה לשלושה אזורים:  

גרמני – צפון יוון, ובכלל זה סלוניקי, וכן את מקדוניה, תראקיה המזרחית והאי כרתים. בהם כ-56 אלף יהודים. 

איטלקי – מרכז יוון, אתונה, פלופונס, החוף המערבי וחלק מהאיים,בהם כ–13 אלף יהודים. 

בולגרי – תראקיה המערבית, ומזרח מקדוניה, בהם כששת אלפים יהודים. 

בסמוך לכניסת הגרמנים, החלו הגזירות ורדיפות היהודים בסאלוניקי. נסגרו העיתונים והפרסומים היהודיים, נעצרו אנשי ציבור, נסגרו בתי הספר, והוטלו על הקהילה קנסות כבדים. נכסי הקהילה ובהם כתבי קודש עתיקים, כלי הכסף, ספריות ונכסים הוחרמו על ידי הגרמנים. במשך השנה שלאחר מכן סבלו היהודים ממשבר כלכלי חריף, ורבים מהם נזקקו למזון, ואף מתו מרעב ומגיפות. 

באפריל 1942 נדרשו יהודי סאלוניקי, בגילאי 18-45, להתייצב בכיכר החירות שבעיר, כדי לגייסם לעבודות כפייה. בכיכר התייצבו כ–6,500 יהודים, ושם עברו התעללות קשה מצד הגרמנים אשר השפילו אותם, שיסו בהם כלבים, ואסרו להגיש להם מים או עזרה רפואית. שעות ארוכות הם ניצבו בשמש, עד שאושר להם להתפזר. יום זה זכה לכינוי "השבת השחורה", בפי יהודי סאלוניקי. באותה עת מונה על ידי הגרמנים סאבי שאלתיאל, לממונה על קהילת סאלוניקי והקהילות הסמוכות. 

כ–6,000 יהודים, מתוך המתפקדים, נשלחו למחנות עבודה. 

בדצמבר 1942, החליפו הגרמנים את הנהגת הקהילה בסלוניקי, ומינו את ד"ר צבי קורץ רבה של הקהילה. כל זאת במסגרת ההכנות הגרמניות ליישום "הפתרון הסופי" ביוון. 

בחודש ינואר 1943, הגיע לסלוניקי, סגנו של אייכמן, רולף גינטר, יחד עם קציני אס.אס בכירים, במטרה להכין את התשתית לגירוש יהודי סאלוניקי. 

בחודש פברואר 1943, חויבו היהודים לשאת טלאי צהוב, ולאחר מכן החל ריכוזם בגיטאות, ובעיקר בגטו "הברון הירש", הסמוך לתחנת הרכבת. 

ב–15 במארס 1943 יצא הטרנספורט הראשון מסלוניקי לאושוויץ. במהלך החודשים מארס עד אוגוסט 1943 יצאו מסלוניקי 19 טרנספורטים, כאשר בכל משלוח בין אלף ל-4,500 יהודים. ההערכה היא כי נשלחו בטרנספורטים אלה קרוב ל–50 אלף יהודי סלוניקי, תראקיה, מקדוניה, וצפון יוון. 

מכלל משלוחים אלה שהגיעו לאושוויץ, נבחרו לעבודות כ–11 אלף נשים וגברים, והיתר נשלחו מיד לתאי הגזים.  

יהודי סלוניקי הועסקו בעבודות שונות במחנה ומחוצה לו. הם סבלו קשות מהקור העז שלא היו מורגלים אליו. חלקם נשלח לגטו ורשה, על מנת לפנות את הריסות הבתים לאחר דיכוי המרד. 

קיימת חובה להזכיר את מרד הסלוניקאים במחנה אושוויץ. הגברים הסלוניקאים שנדרשו לעבוד במשרפות, אגרו במשך זמן מה חומרי נפץ, שהצליחו לגנוב במחנה, ופוצצו על עצמם את משרפות 2 ו -3. יש לזכור ולהעלות על נס מעשה גבורה זה. 

לעומת מצבם של יהודי יוון תחת הכיבוש הגרמני, היה מצבם של היהודים שחיו תחת שלטון איטלקי, טוב יותר, לפחות עד ספטמבר 1943, מועד בו פלשו הגרמנים לשטח שבאחריות איטליה, לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית. 

היהודית נהנו מחסותם של האיטלקים, שסירבו להיכנע לתכתיבים של הגרמנים, ואף אישרו לפליטים רבים שנמלטו מהאזור הגרמני, להגיע לאתונה. בשלב מסוים הגיע מספרם של יהודי אתונה לכ -8 אלף נפש. 

בחודש ספטמבר 1943 נכנסים הכוחות הגרמניים לאזורים שבשליטת האיטלקים, ובכלל זה לאתונה. למקום נשלח גנרל האס.אס ירגן שטרופ, שפעל עד כה לחיסול המרד בגטו ורשה.  

בינואר 1944, מונה ועד קהילה חדש, והיהודים נדרשו להתייצב ולהירשם. כשלושת אלפים נפש מיהודי אתונה, בעיקר בעלי האמצעים, הצליחו לברוח ולהסתתר בהרים ובכפרי הסביבה. רק כאלפיים נפש הגיעו להרשמה. 

כשלושת אלפים יהודי אתונה, ואחרים שנתפסו באזורים הקרובים, רוכזו במחנה חיידרי הסמוך לעיר, ומשם נשלחו בטרנספורטים לאושוויץ. באביב 1944 הוחל בריכוז היהודים גם באיים קורפו, רודוס כרתים ואחרים. 

במאי 1944 מרוכזים 276 יהודי כרתים, ומועמסים על האונייה "טאנאיס" בדרכם לנמל פיראוס ומשם לאושוויץ. אלא, שמשחתת בריטית, מטביעה את האונייה על כל ה"מטען היהודי" שבה, מאחר וחשבה שמדובר בספינה גרמנית. כל יהודי כרתים טבעו בלב ים. 

ביוני 1944 מועברים כאלפיים יהודי קורפו באוניות למחנה הריכוז חיידרי, ומשם ברכבות לאושוויץ. רק 200 מיהודי קורפו הצליחו להימלט להרים ולהינצל. 

ביולי 1944 מועמסים 1,750 יהודי רודוס על שלוש אוניות שעושות דרכן לאי הסמוך קוס, שם מועמסים על האוניות עוד 100 יהודי האי. האוניות עושות דרכן לנמל פיראוס, ומשם מועברים היהודים על גבי משאיות למחנה הריכוז חיידרי. מספר ימים מאוחר יותר נשלחים יהודי רודוס וקוס ברכבות לאושוויץ.  

רק כ -10,000 מיהודי יוון, בהם 1,500 ילדים, שרדו את השואה.  

באוקטובר 1944, ביטלה ממשלת יוון את חוקי האפליה שגזרו הגרמנים, וניתן שוויון זכויות מלא ליהודים. רודוס שהייתה עד אז תחת שלטון איטלקי, נמסרה ליוון. 

רוב הניצולים התרכזו באתונה, סלוניקי ולאריסה.  

עקב מצבם הכלכלי הקשה, המלחמה על החזרת רכושם, טראומת המחנות, ומלחמת האזרחים ביוון, העדיפו מרבית הניצולים להגר מיוון לארה"ב, קנדה, אוסטרליה, דרום אמריקה, ולאחר קום המדינה לארץ ישראל. 

כיום חיים ביוון כשלושת אלפים יהודים בלבד. במרבית הקהילות, מספר יהודים בודדים המנסים לשמר את הזיכרון והמורשת. מרבית היהודים חיים כיום באתונה, וכ–700 נפש בסלוניקי.  

.